בית / חדשות / חדשות טלוויזיה וקולנוע / כלבי אשמורת – ניתוח ממוקד

כלבי אשמורת – ניתוח ממוקד

reservoir dogs

אז הייתי אמור לשחק Serious Sam בשביל סדרה שאני מריץ. עכשיו, מי שקרא את הכתבות הקודמות שלי הבחין שאני לא חובב גדול של משחקי FPS מטומטמים כי אני פוץ יומרני. ברגע שסם קפץ מהליקופטר מתרסק לעיר ערבית כל שהיא ידעתי שהולך להיות לי קשה. ואז נזכרתי, סיריוס סם זה משחק אקשן פעולה, אתם יודעים מה עוד נכנס לפעולה? כלבי אשמורת! ובכלבי אשמורת יש גם רובים! וגם שם יש דמות מאצ'ו גברית!

ואז חשבתי לעצמי, אני באמת מתכוון לברוח מהכתבה שאני אמור לכתוב ומשלמים לי עליה פסבדו-כסף (כאילו כמו כסף אמיתי אבל לא באמת לשלם לי כסף אז זה פסבדו) כדי לכתוב כתבה על משהו שאני באמת רוצה לדבר עליו? אני באמת אהיה כזה יומרני, מעצבן, פוץ ואשפוט משחק רק מהסרטון ההתחלתי שלו? אוי רץ לעברי חייזר עם עין אחת ואני הורג אותו עם פטיש.

אז כלבי אשמורת הוא סרט פעולה. לומר את האמת, זה הסרט האהוב עלי של טרנטינו. ברמה שראיתי אותו עשרות פעמים. ברמה שאני זוכר את סדר הסצנות ושוטים מסוימים. למה?

הסיבה הראשונה והחשובה ביותר שאני אוהב את הסרט היא נושא הסרט. נשים ואהבה. אני אוהב נשים ברמה משוגעת ואני אוהב אהבה ולכן זה סרט כל כך יקר ללב שלי. שזה מצחיק כי לרוב האנשים קשה לראות אותו. צפיתי בו עם מספר אנשים בחיי ותמיד יש להם הבעה של גועל כשהם רואים אותו. מהבנתי זה נובע בעיקר מהקצב של הסרט. הוא איטי להחריד עם מעט מאוד הגברות מהירות. כפי שכבר כתבתי בעבר, דבר כזה יכול להצליח רק אם אתה מזדהה עם הדמויות או שהמתח למצופה אדיר. אבל טרנטינו לא רצה להגביר את הקצב בסרט ולא רצה שנזדהה עם הדמויות. טרנטינו ידוע בכך שהוא הופך אלימות בסרטיו למשהו כל כך בנאלי ושגרתי שהצופה לא נחרד ממנה. הדוגמה הכי חזקה של זה היא ב-Kill Bill בו ממש נתלשת עין של מישהי מול המצלמה ומבחינת הצופה המורגל כלום לא השתנה. בסרט שלנו הוא רצה שהאלימות תהיה מודגשת ומועצמת כדי להבהיר לנו אספקטים שלה. אם כל שנייה היו יורים בסרט אז הרגעים הבאמת חשובים שזה קורה בהם, ונגיע אליהם, יהיו חסרי חשיבות. הוא גם לא רצה שנזדהה עם הדמויות.
הסוגה הכי מתאימה בעיני לכלבי אשמורת הוא תאטרון אבסורד. המטרה פה היא ביקורת חברתית. בתאטרון אבסורד אתה מנותק רגשית מהדמויות כדי שתוכל להיות ביקורתי אליהן ואל פעולותיהן. המצלמה במהלך הסרט אף פעם לא מתקרבת לדמויות בצורה רגשית. הצופה מביט בהן מרחוק וסוקר את האירועים מהצד. אף דמות בסרט לא מעוררת אמפתיה אמיתית לצופה. העולם של התאטרון הוא אבסורדי כמובן, דהיינו מנותק מהשגרה היומיומית. כלבי אשמורת עוסק בעולם המאפיה בשוד יהלומים. אבל הקשר אליה הוא בדיאלוגים נטורליסטים. עוד מאפיין חזק של טרנטינו. הוא אוהב דיאלוגים מציאותיים והוא יודע לייצר אותם מעולה. הדמויות הן ארכיטיפיים מהעולם שלנו בז'אנר. הזהות החזקה של הדמויות בסרט מבוטאת בשם הכינוי שהוצמד לכל אחת מהן בשוד כדי להישאר אנונימיים. הם לא בני אדם אלא צבעים. כתום, חום, כחול, לבן וצהוב. ניסיון נוסף של הבמאי עם הז'אנר הוא ספרות זולה שבעיני רבים מתעלה על כלבי אשמורת ולא לחינם. הקצב המהיר שלו מפצה על הריחוק הרגשי שלנו עם הדמויות.

אז לקוונטין נותר רק המתח להישען עליו ואת זה הוא נכשל ליצור. בסוף הסרט יש מתח מצוין. אתה יודע שהאקדחים הולכים לשחרר צרורות, אתה מצפה לזה ואתה רוצה לראות איך זה יקרה. זה למה בסוף אתה מרותק למסך. עד אז יש המון דיאלוגים מצוינים אבל שלא יוצרים בך את העניין כי אתה לא קורא מה הולך לקרות ולא מצפה לכך בכיליון עיניים.

סיבה שנייה שאני אוהב את הסרט היא שאנשים אחרים לא אוהבים אותו. כן, אני מעצבן בצורה הזאת הייחודית לי. זה למצוא את הברק איפה שנראה שיש רק ערמה של חרא. בסופו של דבר כלבי אשמורת כל כך יפה וצריך פשוט להבחין בכך. זה סרט שמי שיש לו עין לכך יהנה ממנו ממש. עוד נגיע לכך.

בעבר חשבתי שהסרט עוסק באהבת גברים. זה נראה הגיוני. סצנת הפתיחה אחרי הקרדיטים מראה את מיסטר וויט מנחם את מיסטר אורנג' ומנסה לטפל בו. החבר'ה השתתפו בשוד שנכשל ומיסטר אורנג' נורה בבטן. סביר להניח שמישהו בגד בשאר החברים למבצע. הוא מובל על ידי מיסטר וויט לרנדבו, שם רואים אותם בקרבה אדירה.

רק

האמת שלאחרונה ראיתי את הסרט עם מישהו ששנא אותו בגלל הסצנה הזאת. האהבה פה בין שני הגברים חזקה מאוד. אפילו מדי עבור אנשים שמרניים. אם הדמויות עצמן לא מעוררות אמפתיה כי כולן חארות מקצועיים, האהבה הזאת בין אורנג' ווויט היא חלון ההזדהות היחיד של הצופה. אבל זאת לא אהבה מינית או אפילו אהבה של שווים. זו אהבה של אב לבן. וויט מטפל בילד. מסרק אותו, מחבק אותו, מעודד אותו, מגן עליו מפני כל המאשימים והמבטים ואפילו יורה באדם קרוב לו כדי להגן על הילד. אורנג' הוא ילד חלש ואמוציונלי. צועק ובוכה. תלותי מאין כמוהו. אהבה זו הופכת את סוף הסרט לטראגי ביותר. אורנג' הוא השוטר במסווה שדפק את כולם, הוביל למוות של כולם. הוא בגד ב'אביו' ומספר לו את זה רק בסוף כשהכל כבר התפרק.

הוא מריץ את כל העלילה ולכן הוא במהלך הסרט בפודיום, במרכז התאורה. הפושעים לא מודעים לחלוטין לתפקידו כי הוא שומר על עצמו ברקע, מתייפח בשקט. אבל הוא מחזיק את המבוגרים המקצועיים ביד ומוביל אותם למותם. וויט הוא הדמות הקרובה ביותר להיות הפרוטגוניסט. השם שלו כבר מעיד על כך. White, הוא זך ונקי. מגן בחמלה על החלשים. שומר עליהם באמפתיה לא ראציונלית. אבל זה הקטע, בעולם הקר והחישובי של כלבי אשמורת, דווקא החמלה הזאת היא החטא שלו ועל כן מגיע לו למות. כמובן שהוא גם עבריין מרושע. בסצנה אחת הוא מסביר למיסטר אורנג' שאם יש לו עובד בנק שעושה בעיות, הוא צריך לשבור לו את האף. באחרת הוא אומר שאם אזרח יעמוד בדרכו, הוא יעדיף לחסל אותו מאשר reservoir dogs blood on whiteלהיעצר ולשבת בכלא. ואורנג'? הילד יכול לבחור בין טוב ורע. בין להיות עם השוטרים או הפושעים. הוא חוטא בצורה נבזית כשהוא משקר לאנשי הצוות ומביא אותם למקומם. הוא גורם לוויט לחטוא ולבגוד בחבריו למען 'אחוות הגברים' האידיוטית שמבקרים בסרט. בדמו הוא לכלך את הלובן. זה כבר נרמז בסצנת הפתיחה.

זה לא דינמיקת האב ובן היחידה בסרט. ג'ו ואדי הם הדוגמה השנייה והיותר קלאסית. ג'ו הוא ראש הארגון. המנהיג הבלתי מעורער. אדי הוא בנו הביולוגי. ג'ו ומיסטר וויט ביחסי קרבה מאוד חזקים. הם מספרים זה לזה סיפורים וצוחקים ביחד. וויט אפילו מסוגל להתגרות בדוב הגדול והעוצמתי. היחסים מעצימים את הסיום בו הוא מעדיף לירות בחבר קרוב מאשר לתת לו לפגוע באורנג'. לעומת וויט ואורנג', ג'ו מרוחק מבנו. בתקשורת ביניהם הם מופרדים על ידי שולחן כתיבה של משרד העבודה, האב מלכלך על עובד בנו עם עובד אחר והבן עצמו באופן כללי מפוחד מזעמו של אביו. האב הוא דמות גברית חזקה שאינה מביע סממנים של אהבה או חולשה כלפי ילדיה. הצאצא גם הוא ילד. נראה כמו גרסה מכוערת של קופידון. תלתלים בלונדינים, עיניים כחולות וסוודר סגול פאסיבי וחלש. אבל לעומת הקשר הראשון, אדי לא בוגד שנייה באביו. הוא נאמן אליו עד הסוף. זו הביקורת הגדולה של היחסים בין אב לבן בסרט. או שאתה אוהב אותו ומקריב למענו והוא יבגוד בך בעולם הגברים הזה או שאתה תרדה בו והוא יהיה כלב פאסיבי וחלש תחת שלטונך. לא ששאר הדמויות יותר טובות כמובן.

מיסטר בלונד הוא השלישי לענייננו. מיסטר וויט מאשים אותו שהוא דפק את כל המבצע. אחרי שהתריעו את האזעקות של הבנק, בלונד התחיל לירות בעובדי הבנק בצורה לא מקצועית ואז השוטרים נכנסו בכמויות אדירות כדי לעצור אותם. זה אגב מעניין, לכל אורך הסרט יש את המשחק הזה בין מקצוענות לאמוציונליות. לשחק תחת החוקים ושבירה שלהם. מיסטר פינק, שנגיע אליו, מטיף לכולם כשהם מתנהגים כמו ילדים ומפרים את חוקי המשחק. מגלים את הזהות שלהם לעובדים האחרים, יורים באנשים שלא לצורך וכן הלאה. אבל זה אבסורד לחלוטין. הרי הם עובדים מחוץ לחוק. למה שיעקבו אחרי חוקים? הם לא נורמטיבים ולא פעם הדיאלוגים שלהם מאוד בנורמה. שחקניות, שירי פופ, ותיאוריות חולניות על נשים. לא reservoir dogs cool mister blondeמשהו שהאדם הממוצע לא שומע ברחוב. כשאנחנו רואים אותו לראשונה, קשה להבין את ההתלהמות נגדו. הוא מגניב ורגוע. שקט וחישובי. חתיך ושרירי. הוא גם היחיד מלבד ההנהלה של המבצע שאנחנו מכירים את שמו (אבל לא אחשוף אותו כדי שלא במקרה יעצרו אותו). הוא מר בלונדיני. הדמות הגברית האמריקאית האהודה והמושכת.

תארו לעצמכם איזו כאפה אנחנו מקבלים כשהדמות הזאת באמת מתבררת להיות פסיכופת. הוא שורף שוטר. אפילו לא כדי לחלץ ממנו מידע. הוא לא שם בשביל הכסף. זה לא מקצוע בשבילו. זה כיף טהור ואלים. מצידו גם לשבת בכלא בשביל הכיף הזה. הכי גרוע: לאף אחת מהדמויות לא אכפת מכך מלבד מיסטר וויט. הוא אהוד על ידי כולן כמו שהוא אהוד על ידי הצופה. זה מה שאנחנו מחפשים בטלויזיה ובסרטים. זו הדמות המוערצת של הקהל האמריקאי. זה למה גם אוהבים לתת כאפות לדמות המוערצת הזאת. הדוגמה הכי עדכנית והכי מוצלחת בעיני היא דון דרייפר ממד מן. אותו סגנון בדיוק של חארות מרוצים מעצמם בכושר עם מוח חריף. פה טרנטינו החליט להדגיש את הצד האלים שלו. הוא מפלצת לכל דבר ועניין. הוא קורע את העור שלה לחלוטין וחושף ממה היא בנויה. אלימות ותו לא.

לבסוף יש את מיסטר פינק. החלטתי למנות אותו אחרון והוא הכי חשוב עבורי. הוא מוצג לכל אורך הסרט בצורה שלילית. זה מתחיל עם הקביעה שלו שהוא לא נותן טיפים למלצריות ובכך הוא יוצא החרא הכי גדול (מילא להיות רוצח פסיכופת, אבל לא לבצע את המוסכמות החברתיות?!), עובר לחשיבה הקרה שלו, ממשיך למניפולציות שלו, הרכילות והקפיצה בין המחנות ומסתיים בכך שהוא פאתוס בהתגלמותו. מלודרמתי שבוכה כל הזמן. המון רעש, המון צעקות. יש סיבה שהוא מיסטר פינק. "Because you're a faggot" כפי שג'ו תיאר זאת. מיסטר פינק הוא אישה. הקונטרסט בינו לבין מיסטר וויט חזק מאוד בסרט. רבאק, הוא מופיע בפוסטרים הגדולים שלו. הוא ומיסטר וויט מכוונים אקדחים זה אל זה. וויט הוא גבר מגניב ואכפתי, פינק בוגדני ורועש. הוא הדמות היחידה בעלת משמעות לעלילה שלא רואים את ה-Backstory שלה.

העולם של כלבי אשמורת פטריאכלי לחלוטין. יש ארבעה מקומות בהם נשים מוזכרות. בסצנת הפתיח מסבירים לנו את השיר של מדונה, Like a virgin ובו אינטרפטציה שמדובר בזונה שנטחנה כל חייה, זה ממשיך להסבר על החשיבות של טיפים כמקור הפרנסה העיקרי של נשים בעולם, האישה שמיסטר פינק שדד ממנה את הרכב כדי לברוח לרנדבו ולבסוף האישה שירתה במיסטר אורנג' כשהוא ניסה לגנוב את רכבה ובכך דפקה אותו ואת מיסטר וויט. הן מוצגות פה באור מאוד שלילי. הן קטנות עד לא קיימות, הן מזיקות לא פעם, הן במעמד הנמוך.

הוא גם גזעני מאוד. שחורים מתוארים שם כאנשים נחותים ואלימים (בשונה מגיבורינו הפצפיסטים), אנשים שאי אפשר לנהל איתם עסקים ולעבוד איתם בצורה מקצועית. הכי גרוע: נשים שחורות. בעולם השחורים ההפוך והמשונה שמחוץ לסרט האישה שולטת בגבר. הראשון שמת בסרט הוא מיסטר בראון.

בעולם הגברים שלנו הדבר הכי חשוב הוא היהלומים, הכסף, האוצר. בעולם הנוקשה הזה כולם מקללים והולכים מכות. רבים ונלחמים. כולם מנוולים כי המטרה הסופית היא כסף.

אני חוזר לטענה המרכזית שלי, הסרט לא עוסק באהבת גברים. הגברים בסרט בוגדים זה בזה ושונאים זה את זה. הוא גם לא ממש עוסק בגברים בתור הדבר המרכזי. הוא צריך לשבור את כל המודלים הגבריים האדירים, דמויות האב והדמות האמריקאית, בשביל המסר שלו אבל זאת לא המטרה. הכי חשוב זה היחס לנשים בעולם הזה. בעולם האגו המפגר שלנו, מי שמנצח בסוף הוא האישה היחידה הדומיננטית. הגבר הכי נשי שם – מיסטר פינק. הוא זכה בסוף ביהלומים ובכסף. הוא זיהה עוד בתחילת הסרט שיש בוגד ומיהו אותו בוגד כי הוא לא נופל לשטויות של הגברים. הוא נלחם בכל מהלך הסרט בפרדיגמות ואפילו בדיכוי. מהשם המעליב "מיסטר פינק" שמקטלג אותו במיידי עד לטיפים. כן, גם הנשים בעולם הזה בוגדניות. הוא לא נאמן אליהן ומצידו שהמלצריות ילכו לחפש מקור מימון אחר (ופה הקבלה נוספת שהבמאי יצר בין נשים למיסטר פינק – הוא גם עבד בשכר מינימום בעברו בדיוק כמוהן). אבל הן חושבות ישר ומסוגלות לקרוא את הסיטואציה נכון. על כן היה חשוב לטרנטינו להתחיל את הסרט עם המילים האלו:

"Let me tell you what 'Like a Virgin' is about. It's all about a girl who digs a guy with a big dick. The entire song. It's a metaphor for big dicks."

כל הסרט הוא מטאפורה לזין גדול והבחורות שנדפקות ממנו. כולם מסביבו של מיסטר פינק גבריים. רועשים, לא מקצועיים, מנסים להעמיד אותו במקומו. תחת רעפי הנורמה החברתית, בשוליים. נותנים לו קצת קרדיט לפעמים בצורה של דולר לשירות נאה. בטירוף הזה הוא יוצא זוכה בסוף. חבל שזה כואב לו אבל.

ואולי הביקורת הכי גדולה פה היא הקונטרסט בין עולם הפשע הגברי לעולם שבחוץ. אנחנו מכירים אותו משברירים קטנים. כשהדמויות השונות יוצאות מהמחסן בו הן החליטו להיפגש ויוצאות לאוויר הפתוח אנחנו רואים עולם פסטורלי, ירוק ויפה. הממונה על מיסטר אורנג' אצל השוטרים הוא דווקא אדם שחור. אם אותם גברים יצאו מהתחת של עצמם ויפסיקו להריח את הנודים הקודרים שלהם הם יוכלו לראות שהעולם לא חייב להיות נוקשה וכאוב. במקום להעריץ את הארכיטייפים האלו, את העקרונות ואחוות הגברים, הם יכולים לאמץ עולם הרבה יותר יפה. אבל אנחנו אוהבים את הארכיטייפים הנוקשים שלנו. הגבר האמריקאי המגניב, האבא הנוקשה והקר, המגננה על גבר אחר ואפילו את הילד התמים. אף אחד לרגע לא יחשוב לאהוב את מיסטר פינק. זה למה מזכירים לנו שאנחנו לא אמורים לאהוב אותם. דווקא הכושי השחור אמר את זה על אותם אנשים כדי להזכיר למיסטר אורנג' במי מדובר:

"Long Beach Mike is not your fucking amigo, man. Long Beach Mike is a fucking scumbag. He's selling out his amigos. That's what kind of a nice guy he fucking is, all right?"

וזה כולם ככה. כל מה שמעניין אותם הוא הכסף.

טרנטינו מעריץ נשים (במיוחד את אומה טרומן ואפילו יותר את הרגליים של אומה טרומן אבל זה סיפור לכתבה אחרת ואולי מספר סיישנים אצל פסיכולוג). הן מופיעות בצורה חיובית בלא מעט מהעבודות שלו. כולל האחת שלנו פה. בסרט יפיפיה זה הוא מציג נשים באור חיובי בצורה משוגעת בלי אפילו להראות נשים ובכך לחזק את הקביעה שהן נמצאות יותר מדי בשוליים כשזה לא המקום שמגיע להן.

אז זה כלבי אשמורת. הביקורת עוד עומדת כלפיו. הוא מחזה אבסורד שמבוצע בצורה לא טובה. אבל אם עוברים את זה ומסתכלים לעומק, רואים פנינה אמיתית.

אודות אמתי שלמה וינברגר אהרוני

עוקצני, חובב רטרו, חושב מחוץ לקופסה או בקיצור גיימר היפסטר.
לא תחלצו ממני בחיים שהדור הנוכחי שווה משהו, רק Psychonauts, Half Life 1 וקראש בנדיקוט.
בזמני הפנוי גם מרביץ ללוחות עץ ומשרת בצבא.

השאר תגובה