בית / GeeKRooM / הטוב הרע והמכוער: Serious Sam BFE פוטנציאל להתמכרות שנכשל

הטוב הרע והמכוער: Serious Sam BFE פוטנציאל להתמכרות שנכשל

serious sam bfe

יש לכם חבר פלצן? כזה שאומר שהבמאי האהוב עליו הוא טים ברטון וכמובן שלא בגלל בטמן, אם הוא משתכר זה רק מויסקי בן 15 לפחות, הוא שומע רק מוזיקה עם מסר עמוק וחתרני וכמובן לא נוגע בקונסולות?

אם כן ואתה רוצה לענות אותו, קח אותו להקרנה מאוחרת של איזה סרט דוקומנטרי שוודי על הריון של פרות או משהו מטומטם כזה ואז אחרי שהוא מדושן ומעונג בשעות הקטנות של הלילה אבל רעב ואין שום דבר אחר פתוח, קח אותו למקדונלדס ותזמין לו טורטייה. למה? כי אין איש שיכול להתכחש לכך שהטורטייה של מקדונלדס אלוהית ואם מישהו טוען אחרת הוא משקר. ומנגד, זה מקדונלדס! אז איך הוא יכול להכיל את הסתירה? אתה תראה את הייסורים הקשים שלו כשהוא נע בין תענוג לסבל מההזמנה של אוכל כל כך זול שילד סיני במפעל כפייה יכול להרשות לעצמו ארוחה. כמו נערה המנוצלת על ידי החבר הכי קרוב אליה והיא יודעת שהיא לא אמורה להנות מזה כי הוא כופה עצמו עליה אבל איך היא יכולה להתנגד כשזה מרגיש כל כך טוב? הו כל כך טוב.

רציתי להגיע עם זה לאן שהוא… אה כן… אז זה Serious Sam בשבילנו: ארוחת מקדונלדס טעימה ומצוינת עם מין טעם לוואי בסוף ותחושה שעשית משהו לא בסדר.

בוא נחלץ קודם את החלקים הלא מעניינים והראשון בהם הוא העלילה: Serious Sam הוא סופר גבר עם קוביות בחזה בגודל של הראש שלו ובהחלט יותר גדולים מהמח שלו. הוא נופל ממטוס אל עיר מצרית כל שהיא ומשם הוא מתחיל מסע תרמילאים ורובים ברחבי מצרים. הייתי מספר יותר אבל זה כל מה שהצלחתי להבין. אני לא חושב שהמפתחים עצמם דאגו יותר מדי לעלילה. סביר להניח שהתסריט נכתב ביומיים. שמעתי אנשים מבקרים את המשחק על הדיאלוגים ולא הבנתי למה. כמובן שהם לא רומיאו ויוליה אבל הם לא אמורים להיות כאלו. אתה לא אמור לדאוג יותר מדי לגבי מה שקורה מסביבך ובטח שלא להתחייב רגשית למסע של Sam.

בסרט העלילה חשובה גם בז'אנר הפעולה המהיר, הזול והמטופש כי אם לא תתחבר לגיבור ולא תרצה שהוא יחיה, לא יוצר מתח או ריגוש. כי מתח נוצר מהציפייה למשהו והציפייה לא מגיע אם אתה מנותק מהגיבור והמסע שהוא עובר. אבל במשחק אתה גם ככה מושקע בגיבור כי אתה בעצמך לא רוצה למות במהלך המשחק ואתה שונא מספיק את הבחור הרע כדי לרצות להרוג אותו כי הוא זה שמפריע לרצף המשחק כשהוא הורג אותך בפעם המיליון.

העלילה מסייעת בכך שהיא מכתיבה את טון המשחק והיא עושה את זה מצוין. השיחות של Sam זה הדבר הכי מפגר שתשמעו אי פעם. ההערות השנונות שלו חדות כמו עיפרון שבור. הם אומרים שהפאנצ'ים שלו מיושנים ומתאימים לדור הקודם אבל זה בדיוק האירוניה כשהדמות המאצ'ואיסטית שלו יוצאת כל כך מפגרת שעושה את זה מצחיק. ואתה יכול להבין שהם באמת כיוונו לטון הומוריסטי בהתחשב בכך שהאחד האויבים הראשונים שאתה נתקל בהם הוא נחיל של אנשים שרצים לעברך עם פצצה על כל יד שצועקים בקול.serious sam bfe beheaded kamikaze

 

כפי שכתבתי בכתבה הקודמת, העלילה לא אמורה להיות מורכבת. אחד הסממנים של עלילה שנועדה להיות בפרונט היא קונפליקט פנימי בתוך הגיבור. קונפליקט פנימי זה וויכוח שמתנהל בין הפרוטגוניסט לבין עצמו כאשר הוא נקרע בין שני עקרונות מנחים או רעיונות שהתסריטאי רצה להציג. דרך אחרת לראות עלילה מורכבת היא שאתה באמת משקיע את עצמך ברגשות של הדמויות. שני אלו כמובן חסרים מסיבה ברורה.

באחת הסצנות הכי סוחפות בעלילה חברה של San מתה כשהוא מדבר איתה באוזנייה. זה כנראה לא יגרוף איזה פרס ענק או יגרום למאות גיימרים לבכות. לעומת זאת, כשדמות במסור מתה אתה בדרך כלל מזועזעה. אתה מושקע רגשית בדמויות במסור כי מתמקדים בסבל שלהן שם ואילו פה אתה מנותק מכל מה שקורה במסך. זה טוב, אתה בא למסור כדי להיות מזועזעה ואתה בא לSam כדי להנות. אז זה לא מפתיע שהיא קיימת רק כדי למתוח קו הגיוני בין רצף האירועים.

דווקא איפה שהמשחק אמור להבריק – המשחקיות של כיף טהור ואלים, פה הוא משום מה נתקע שלא כצדק. הרובים זו קומבינציה מוכרת ומשעממת של שוטגאן, סער, אקדח שלכל אחד יש שימוש מול אויבים שונים. בסוף המשחק באמת נפתחים הרובים שמשנים את קצב המשחק והופכים אותו מירי אסטרטגי בשטח סגור לחיסול של צרורות של אויבים כמו מטול הרקטות, מכונת ירייה או התותח שמשחרר כדורים ענקיים שגורפים כל מה שהם פוגעים בו.

בחצי הראשון של המשחק אנחנו נפגשים לראשונה עם כל האויבים שמשם צצים בפורמציות שונות. האתגר האמיתי במשחק הוא לעבור בין האסטרטגיות השונות שנועדו לכל אויב במהירות.

עכשיו זה מה שמפריע לי: זה נראה כאילו הם מודעים לחלוטין מה הלקוחות שלהם רוצים. זה הרשימה שמניתי בכתבה הקודמת. הם באמת מספקים את המתכון רוב הזמן אבל יש פעמים שהם כאילו שוכחים מה אנחנו עושים שם. זה מתחיל בחצי הראשון של המשחק בו אתה רץ בתוך העיר הערבית עם כלי הנשק הסטנדרטים המשעממים ויורה בחיילים סטנדרטים ומשעממים. כאילו המשחק מפחד לגעת בקלסיקה של הז'אנר בלי קודם להסתבך עם הדור הנוכחי.

כשאתה יוצא למדבר דברים מתחילים להשתפר. אתה משחק Serious Sam בשביל נחילי האויבים. היה בוס בו שברתי את הראש איך לנצח אותו כי תוך כדי שאתה אמור להפציץ אותו הוא שולח לעברך עשרות אויבים. אחרי שמתתי בפעם השמינית פניתי לאינטרנט וחיפשתי איך לנצח אותו והגעתי למסקנה שאין באמת דרך מוגדרת. אתה פשוט צריך לירות מלא עד שהכל מת מסביבך. זאת המטרה. במשחק כזה, ברגע שאתה חושב איך לחדור את קווי האויב ולחסל כל מה שלידך תוך כדי שאתה עובר מקו הגנה אחד לאחר אתה עושה משהו לא בסדר.

serious sam bfe warship

החלק המרצה במשחקים מהסוג הזה הוא באמת שאתה רוצח מאות גולגולות, מפלצות גדולות וורודות וטרוריסטים מתאבדים בזמן שהניקוד עולה בצורה לא פרופורציונאלית.

אבל על כל שני חלקים של ירי פסיכוטי יש לך חלק שבו אתה מטייל באיזו מנהרה באיטיות. גם במדבר עצמו. אני לא מבין מה הם חשבו לעצמם כשהם דחפו את החלקים האלו. הם הוסיפו אויב שהרעיון שלו הוא שהוא קופץ מקיר לקיר ואז תוקף אותך. אתה צריך להמתין לכשהוא יקפוץ לעברך ולירות בו עם שוטגאן. העניין הוא שבכך אתה מאט את הקצב של משחק שבסיסו הוא קצב גבוה. ברגע שהקצב מאט אין לך כבר את הריגוש שבירי אינסופי ובכך אתה פתאום מתחיל להשתעמם וזה מה שקרה לי באמת בשלבים האלו. בצורה כל כך דרסטית שהיו חלקים כאלו שפשוט רצתי מהר מאוד כדי לברוח מהם בתקווה שהם לא יורידו לי כל כך הרבה חיים לפני שאסיים אותם.

החלק השני שמפריע לי הוא המגוון. כדי שהמתכון של ירי אידיוטי יצליח טוב אתה צריך שהם יגישו לך מספר דרכים של ירי אידיוטי. גם המפתחים הבינו את זה וניסו לשנות את המתכונת באופנים שונים. יש חלקים בהם אתה צריך לאסוף שלוש מטרות כדי לפתוח שער ובמקביל יורה באלפי מפלצות, יש חלקים בהם אתה צריך לפוצץ אלפי מפלצות ממרחק, יש חלקים שאלפי מפלצות רצות אליך במסדרון צר וכן הלאה. אף על פי כן, אתה מוצא את עצמך כבר מפותם בסוף המשחק ומאוס.

זה לא שהמשחק גרוע. זה שהתוספות האלו הורסות את החוויה. אם היו מקצצים את החלקים האיטיים ואת כל החצי הראשון שאתה מתרוצץ בעיר אז הטעם של הסוף היה משתנה מאפאטיות ושעמום לרצון לעוד. בדיוק בשביל זה המציאו את שלב העריכה בפיתוח מוצר (אם זה סרט, ספר או משחק). אומרים שהסופרים הגדולים מדביקים מעל המסך שלהם את המסר או התחושה שהם מנסים להעביר בספר וכשהם כותבים ובמיוחד כשהם עורכים הם מנסים לחשוב האם כל קטע בספר משרת את המטרה העליונה, באיזו צורה והאם כדאי להשמיט אותו. זה נשמע קצת יותר מדי לSerious Sam אבל גם הוא רוצה להעביר תחושה. הוא רוצה שתהנה לירות במיליוני אויבים. על כן הוא צריך להשמיט את החלקים שלא נוגעים בכך או לא נוגעים בכך בצורה מיטיבה. יש משחקים שאתה יכול לראות בצורה מובהקת את יד העריכה. פורטל למשל ארוז בצורה מהודקת עד כדי גיחוך וזה אחד הדברים שהופכים אותו למשחק טוב. CoD: MW הוא בלאגן אחד גדול שמסתיים בביג פינאלי שמשאיר אותך מבולבל. הנסיך הפרסי בונה בצורה זהירה את היחסים של הנסיך עם הנסיכה וכל שלב בו משרת את המטרה של שינוי הדמות המפונקת והמעצבנת שהטירה קיבלה בהתחלה ואילו ב-2 Half Life אין ממש קשר בין איפה שאתה רץ למה שקורה.

בסוף היום זה משחק בינוני וסביר שיכול היה להיות אדיר.

אודות אמתי שלמה וינברגר אהרוני

עוקצני, חובב רטרו, חושב מחוץ לקופסה או בקיצור גיימר היפסטר.
לא תחלצו ממני בחיים שהדור הנוכחי שווה משהו, רק Psychonauts, Half Life 1 וקראש בנדיקוט.
בזמני הפנוי גם מרביץ ללוחות עץ ומשרת בצבא.

השאר תגובה