בית / סיקורים / סיקורי טלוויזיה וקולנוע / שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי – ביקורת סרט
שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי head

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי – ביקורת סרט

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

ציון סופי - 5.5

5.5

ממוצע

הסרט גרם לי לתחושת אי נוחות גדולה, חוסר סיפוק מהסיום שלו ובעיקר גרם לי לתהות – מה לעזאזל ראיתי עכשיו?

User Rating: 0.75 ( 2 votes)

הסרט "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (Three Billboards Outside Ebbing, Missouri) הוכתר לזוכה הגדול של טקס פרסי גלובוס הזהב, אשר התקיים בשבוע שעבר. הסרט זכה בכל הפרסים החשובים: סרט הדרמה הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. הבעיה היחידה היא – שאני לא מבינה איך זה קרה. בעוד שהשחקנים אכן עשו עבודה נהדרת וקיבלו את הכבוד המגיע להם, לדעתי, אין שום הצדקה להכתיר את הסרט בתואר שלא מגיע לו.

ההתחלה טובה, ההמשך קצת פחות

מדובר בקומדיה שחורה אשר נכתבה, הופקה ובוימה על ידי מרטין מקדונה ("ברוז'"). בתה של מילדרד הייז (פרנסס מקדורמנד, "פארגו") נרצחה באכזריות לפני מספר חודשים והאשם טרם נמצא. האם הכואבת מחליטה לשכור שלושה שלטי ענק ולהפנות אצבע מאשימה כלפי המשטרה המקומית ובמיוחד כלפי השריף וויליאם ווילובי (וודי הארלסון, "משחקי הרעב"). המעשה הנועז שלה לא מוצא חן בעיני חלק מחברי העיירה ומעורר את זעמו של דיקסון (סם רוקוול, "הפרקליטה"), סגנו האלים של השריף. מאותו רגע, מילדרד ודיקסון יוצאים למאבק זה בזה, מבלי להתחשב באלו שעלולים להיפגע תוך כדי התהליך.

אמנם התיאור של הסרט נשמע מאוד כבד ורציני, בפועל אנחנו מקבלים קומדיה שחורה מעוותת, אשר לפעמים מוצאת שעשוע בדברים שהם כלל לא משעשעים. מה שנדמה כהתחלה של סרט אשר ידון באוזלת היד של המשטרה המקומית ומאבקה של אם אחת עיקשת במערכת האטומה, מקבל מהר מאוד תפנית שונה לגמרי ודיי חסרת פואנטה. לסרט אין כיוון אחד מוגדר וברור ובמקום זאת, הוא יורה לכל הכיוונים ללא מטרה, כנראה מתוך הרצון לכסות כמה שיותר נושאים בכמה שפחות זמן. התוצאה – ערבוביה חסרת פשר של סצנות וסיום מאכזב.

שחקנים טובים, שחקנים מיותרים

אין טעם להכחיש – מדובר בצוות שחקנים אשר נבחר בקפידה. ויחד עם זאת, הדבר לא מפצה על הפגמים הרבים האחרים של הסרט. פרנסס מקדורמנד מגלמת אשה עצמאית וחזקה, למרות כל הכאב אשר חוותה, כזאת אשר לא מפחדת מאף גבר, אשה או אפילו המשטרה. השחקנית עושה עבודה נפלאה בגילום הדמות. אולי ייקח לכם רגע לעשות את הקישור, אבל מדובר בשחקנית הראשית בסרט "פארגו" (Fargo) של האחים כהן משנת 1996, אשר גילמה את דמותה של השוטרת מארג' גונדרסון. אין ספק, כשמקדורמנד לוקחת תפקיד, היא מתמסרת אליו עד הסוף.

אציין לטובה גם את סם רוקוול, המגלם את דמותו של השוטר דיקסון בצורה יוצאת מן הכלל, אשר גרמה לי לשנוא את הדמות עד עמקי נשמתי. לטעמי, במשחקו, רוקוול הצליח להעביר את כל הניואנסים של הדמות המורכבת והלא-צפויה של השוטר בעל הנטייה לאלימות, האימפולסיבי שגר עם אמו. ובמקרה שלו, הפסלון שקיבל בהחלט מגיע לו. אך תצוגת המשחק הנפלאה של השחקנים בכלל לא משנה, היות והם לא הצליחו להציל את הסרט מהכישלון שלו.

אכזבה נוספת של הסרט נבעה מהבאתו של וודי הארלסון לתפקיד השריף, תפקיד אשר בפועל לא היה משמעותי עד כדי כך ולא קיבל מספיק זמן מסך. ומה שהפתיע אותי יותר מכל, זוהי הנוכחות של פיטר דינקלג' ("משחקי הכס") בסרט. טיפ קטן – אם אתם מראים שחקן מסוים בטריילר, מציינים את השם שלו על הפוסטר המקדם את הסרט ובאופן כללי יוצרים את התחושה שהוא יופיע בסרט – כדאי מאוד שהוא יופיע בסרט ורצוי שזמן המסך שלו יהיה קצת יותר מחמש דקות עלובות. אני מבינה שהיוצרים לא מאמינים כל כך בסרט שלהם, אך עדיין צריכים למשוך קהל איכשהו, אך מדוע צריך להשלות אותו ולגרום לו להאמין שהוא יראה את אחד השחקנים האהובים עליו על המסך בתפקיד משמעותי? זה פשוט לא בסדר. וחבל מאוד, היות ודינקלג' הוא שחקן מעולה והוא מוכיח את זה גם בדקות הבודדות בהן הוא מופיע בסרט.

רמת הזדהות – אפס

דבר נוסף אשר הקשה עליי ליהנות מהסרט זוהי העובדה כי לא מצאתי אף לא דמות אחת שאוכל להזדהות עמה. מילדרד, גיבורת הסרט, היא לא בדיוק הטיפוס שגורם להזדהות. אמנם היא ניצבת במרכז ואנו שותפים לכאב שלה, אך ההתנהגות שלה, הגסות שלה והפה המלוכלך לא כל כך מושכים אותנו ובסופו של דבר אנחנו נותרים בתחושה אמביוולנטית, לפיה אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לקחת את הצד שלה, אבל פשוט לא יכולים. לעומת זאת, לרגע אחד הייתי בטוחה שהדמות של השריף תמלא את המשבצת הזאת, אבל גם הוא, די מהר, העמיד אותי על טעותי והשאיר אותי די מאוכזבת מההתנהלות שלו. כמובן שאין מה לדבר על הסגן הפסיכופת שלו, שרק גרם לי לתהות – איך לעזאזל הוא עדיין שם ולמה אף אחד לא מסלק אותו מהמשטרה? זה, יחד עם התחושה שבכל רגע הוא הולך לעולל משהו נורא, יצרו אצלי סלידה מוחלטת מהדמות. והעובדה שהוא עובר תהליך כלשהו לקראת סוף הסרט כלל לא תרמה, פשוט כי היה מאוחר מידי.

הסרט לא מציג לנו דמויות "טובות" במובהק וגם לא דמויות "רעות" לחלוטין. הוא מציג דמויות מורכבות של אנשים אמיתיים, בהחלט לא גיבורים או נבלים במובהק, כמצופה מכל סרט הוליוודי. אז מצד אחד, מדובר בייצוג שנראה אותנטי ואמין, עובדה אשר זיכתה הן את מקדורמנד והן את רוקוול בפסלונים זהובים, ובצדק. אך מצד שני, ההיפר-אותנטיות של הדמויות הללו מונעת מאיתנו, הצופים, למצוא מישהו להזדהות עמו ומייצרת, בסופו של דבר, סלידה ואנטגוניזם כלפי כולם.

גזענות זה כאן

וואו. כמה גזענות בסרט אחד. אני חושבת שמישהו שכח לומר לתסריטאי/במאי באיזו שנה אנחנו חיים. מובן שיש עדיין גזענות רבה בעולם, אנחנו בהחלט יכולים להעיד על כך, אבל אני לא חושבת שהיא צריכה לבוא לידי ביטוי בצורה כל כך מובהקת בסרט. שלא תטעו, אפילו לא מדובר פה בביקורת סמויה או גלויה נגד גזענות – אין שום מסר, אין שום אמירה, יש פשוט ייצוג של עיירה גזענית. הסרט אומר לנו בפרצוף "זה מה יש". זאת החברה, זאת ההתנהלות ואין כאן שום ניסיון לתקן את המעוות או לבקש סליחה, חלילה.

הסרט רווי בגזענות נגד שחורים (או כמו שהם קוראים להם – אנשים בעלי צבע), גזענות כלפי אנשים נמוכי קומה (היוש, טיריון לאניסטר), גזענות כלפי ג'ינג'ים (!) ובעיקרון, גזענות כלפי כל יצור חי באשר הוא. מה המטרה בכל הגזענות הזאת? אין. אולי רק להראות שהיא עדיין קיימת ובצורה הכי מגעילה ומודעת לעצמה שיש. אנשי העיירה יודעים שהם כאלה ופשוט לא אכפת להם. אפילו הגיבורה שלנו, אם ניתן לקרוא לה ככה, היא לא טלית שכולה תכלת. ואף רחוק מזה.

הבמאי המפוזר

אין ספק שמגיעים למקדונה שבחים על כתיבת תסריט מקורי במקום הסתמכות על ספר, מחזה, רימייק או כל דבר אחר שאוהבים לעשות בהוליווד בתקופה האחרונה. אכן, עובדת היותו מחזאי בהחלט תורמת לו. אך לא מדובר כאן במחזה ואני לא בטוחה שמקדונה הבין זאת לחלוטין. כאשר צפיתי בסרט, נוצרה אצלי התחושה שאני צופה ברצף של סצנות שלא בהכרח קשורות ואשר לא מובילות לשום מקום. וכך אכן היה.

בסרט, מקדונה מציג לנו 3 דמויות מרכזיות – מילדרד, השריף ווילובי וסגנו דיקסון. אך הוא נכשל לחבר בין הדמויות ובין העלילות שלהן בצורה קוהרנטית ומספקת. במקום זאת, החיבור הרופף שקיים ביניהן נראה מאולץ ולא אמין. יותר מכל דבר אחר, סיום הסרט מבטא את הבלבול שחווינו לאורכו והסרט נגמר בצורה הפוכה לגמרי מזו שבה התחיל. איך הגענו לסיום הזה? לא כל כך ברור. אז למרות בניית הדמויות הטובה ובחירת נושא בעל חשיבות, התסריט שמקדונה יצר עדיין זקוק לליטושים נוספים לפני שבאמת נוכל להכתיר את הסרט כסרט ראוי.

אודות יוליה דרוביץ'

השאר תגובה