בית / סיקורים / סיקורי טלוויזיה וקולנוע / חיפוש – Searching – ביקורת

חיפוש – Searching – ביקורת

אחת לתקופה מגיע סרט אשר מאיים לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על סרטים ועל קולנוע. לא מדובר בתופעה חדשה ואנחנו עדים לה מימיו הראשונים של הקולנוע, אי שם בסוף המאה ה-19, ועד היום, כאשר במהלך הדרך נוכל לציין במאים גדולים ופורצי דרך כמו אורסון וולס ("האזרח קיין"), אלפרד היצ'קוק ("פסיכו"), האחיות וצ'אוסקי (לשעבר האחים וצ'אוסקי, "מטריקס"), ג'יימס קמרון ("אוואטר") ואחרים. היום, אניש צ'אגנטי, במאי הסרט "חיפוש" (Searching) מצטרף לרשימה מכובדת זו.

מחפשים את מרגו – הגרסה הווירטואלית

ביום בהיר אחד, מרגו קים (מישל לה), בתו בת ה-16 של דיוויד קים (ג'ון צ'ו, "סטארטרק"), נעלמת. יחד עם חוקרת המשטרה ויק (דברה מסינג, "ויל וגרייס"), דיוויד יוצא למסע חיפוש ווירטואלי אינטנסיבי בנבכי המקום הסודי והשמור ביותר של בתו – המחשב הנייד שלה, בו היא שומרת את כל פרטי חייה האישיים ביותר, פרטים אשר אפילו אביה האוהב אינו מודע אליהם. כאשר הוא נמצא במרוץ נגד הזמן וכל שנייה חשובה, דיוויד מנסה לפצח את החידה שהיא בתו לפני שיהיה מאוחר מידי.

אל תטעו, גם אם זה נשמע לכם כעוד סרט מתח טיפוסי, הוא הרבה מעבר לכך. הסיבה הראשונה והעיקרית נעוצה בצורה שבה הוא צולם ומוצג לנו – אנו עדים לכל השתלשלות העלילה דרך מסכים – מסכי מחשב, טלפונים ניידים, מצלמות נסתרות וכל מסך אחר אשר אנו עושים בו שימוש בעולם הווירטואלי שבו אנו חיים היום. אם במבט ראשון הסרט נראה חובבני, מהר מאוד אנו מבינים את הגאונות שבו ואת המחשבה, התכנון והביצוע המדויקים והמרשימים של שיטת הצילום שלו.

הסיבה השנייה, אשר קשורה בקשר הדוק לראשונה ואף מספקת את הלגיטימציה שלה, זוהי בניית הדמויות, ובפרט דמותו של האב דיוויד. אי אפשר לומר שדיוויד חי בעולם הווירטואלי, לא. הוא בהחלט מוצג כאב מתפקד, אשר חווה חוויות רבות עם משפחתו, אך הוא דואג לתעד את כל החוויות הללו בתמונות וסרטונים, אשר מקוטלגים לפי נושאים ונשמרים לאורך השנים בתיקיות ייעודיות במחשב האישי שלו. לכן, זהו אך טבעי שהוא ירגיש נוח להתנהל בעולם הווירטואלי וכך גם בתו, אשר למדה ממנו לקטלג את כל חייה במחשב הנייד שלה. אם כך, אין דבר המתבקש יותר מאשר להציג את כל העלילה דרך האמצעים הטכנולוגיים המהווים חלק כה חשוב בהתנהלות היום-יומית של משפחת קים.

העולם דרך מסכים

בעיקרון, לא הייתה שום מניעה לצלם את הסרט בצורה הרגילה ו"המסורתית", אך עצם הבחירה בצורת צילום והצגה ייחודית זו כלל אינה מקרית. במקום להציג בפנינו עוד סרט הוליוודי סטנדרטי, היוצרים בחרו לעשות משהו שונה, משהו שבאמת ידבר אלינו, הצופים, ובפרט אל הצעירים שבינינו.

אנחנו לא יכולים להכחיש זאת – העולם שלנו סובב סביב מסכים. אנו מבלים את רוב שעות היום מול מסכים – בין אם מדובר בישיבה מול מחשב בעבודה, גלישה בנייד בזמן נסיעה באוטובוס או ברכבת או צפייה בטלוויזיה בשעות הערב. אנחנו עוברים ממסך למסך במשך היום אפילו מבלי לשים לב לכך. אם זהו המצב, מה הפלא שאנחנו חווים את הסרט בצורה טובה יותר כאשר הוא מוצג לנו דרך מסך כפול – הן זה של בית הקולנוע והן זה של מסך המחשב או הסמארטפון של גיבור הסרט.

ניתן היה לחשוב כי השימוש באמצעים הטכנולוגיים השונים בסרט דווקא ירחיק אותנו, אך לא, השימוש במכשירים כמו סמארטפון, טאבלט ומחשב נייד רק גורם לנו להתקרב יותר, להרגיש הזדהות רבה יותר עם הגיבורים, להבין אותם – היות ואנו מבינים מה עובר עליהם, מבינים את צורת ההתנהלות שלהם. ואם זה לא מספיק, היוצרים דואגים להכניס לסיפור מגוון של רשתות חברתיות – החל מפייסבוק, אינסטגרם ורשתות אחרות שבהן מתנהלים היום החיים שלנו. ובכך, הסרט הזה הופך לרלוונטי מאי פעם לעולם שבו אנו חיים.

שחקן למופת

יש שחקנים הנושאים עמם לאורך כל שנות הקריירה שלהם ברכה וקללה גם יחד – הם זכורים בתודעה הציבורית עקב תפקיד ספציפי אחד שגילמו בנקודה מסוימת בזמן. דוגמא פופולרית אחת זהו דניאל רדקליף, הלוא הוא הארי פוטר בכבודו ובעצמו. גם ג'ון צ'ו "סובל" מהתופעה והדבר הראשון שעולה לראש כשאנחנו רואים אותו על המסך הוא המונח MILF שדמותו טבעה בזמנו בסרט "אמריקן פאי" וזה לא משנה שעברו כמעט 20 שנה מאז יציאתו. לכן, כאשר אני נתקלת בצ'ו בסרט שאינו מכתב עם ז'אנר הקומדיה, הנטייה הראשונית שלי היא להרים גבה ולתהות האם נעשתה כאן בחירה מושכלת. כמובן, שוב ושוב אני נוכחת לגלות את טעותי (וטוב שכך), כאשר צ'ו מוכיח פעם אחר פעם את יכולות המשחק הנפלאות שלו.

כמי שנושא את רוב הסרט על כתפיו, צ'ו הופך לסיבה השלישית והמהותית להיותו כה מוצלח. צ'ו מספק תצוגת משחק משובחת, מהטובות ביותר שראיתי לאחרונה, ומצליח להחזיק אותנו במתח בכל שנייה שעוברת. במשחקו, צ'ו מצליח להעביר את כל הרגשות של אב חסר אונים, אשר דואג לבתו ומסרב לוותר ואני מאמינה לו, אני מזדהה עם הכאב שלו ואני רוצה – בצורה נואשת מאוד – שהוא יצליח. כן, הוא עד כדי כך טוב. ואם לא לקחתם אותו ברצינות עד עכשיו, אני מאמינה שהגיע הזמן להתחיל.

גם דברה מסינג, המגלמת את הבלשית המנהלת את חקירת היעלמותה של מרגו, מפגינה תצוגת משחק נפלאה.

הוליווד – גרסת 2018

שימו לב, שימו לב – רגע מכונן בהוליווד השמרנית: שחקן ממוצא אסיאתי מככב בסרט אמריקאי בתפקיד הראשי. למעשה, כל המשפחה האסיאתית תופסת את החלק הניכר בסרט וזאת מבלי ליפול לסטריאוטיפים עדתיים כלשהם. הוליווד, אני מורידה בפניך את הכובע. ואם זה לא מספיק – במאי הסרט, אשר משמש גם כתסריטאי שלו יחד עם סו אוהאניאן, הוא ממוצא הודי. לזה, גבירותיי ורבותיי, קוראים מהפך.

מדוע מהפך? כי זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, לפחות עדיין לא. כשראיתי את ג'ון צ'ו מופיע לראשונה עם משפחתו על המסך, לא אכחיש, הופתעתי. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, לא ידעתי אם אשמע את השפה הקוריאנית, אם אראה טקסים קוריאניים מסורתיים כלשהם או כל סממן אחר אשר יגיד לי במובהק – "האנשים הללו הם לא אמריקאים". אבל לא היה שום דבר כזה. ותודה לאל. בעצם, תודה למי שנתן לסרט הזה לקרות. תודה לחברים בהוליווד שאולי סוף סוף מתחילים להבין שנמאס לנו לראות עוד מאותו הדבר, נמאס מאותם גיבורים, מאותם השטנצים ומאותן העלילות. מסתבר שיש עולם שלם שם בחוץ ויש עולם שלם גם בהוליווד, שבעצמה מהווה קיבוץ גלויות אחד גדול.

אנחנו כל הזמן טוענים שאנחנו חיים בעולם מודרני ואולי מבחינות מסוימות זה נכון, אבל אנחנו עדיין רחוקים שנות אור מהחברה הנאורה, הליברלית והפתוחה שאנחנו יכולים להיות. הגזענות עדיין קיימת, דיכוי האחר עדיין כאן ויש עוד דרך ארוכה לפנינו. אבל משהו מתחיל להשתנות וכן, זה מתחיל בלתת במה לאנשים שבדרך כלל לא מקבלים את אור הזרקורים, זה מתחיל בעשיית סרט עם במאי הודי, קאסט קוריאני, שחקנים ותיקים וצעירים שמקבלים את ההזדמנות הראשונה שלהם וכל זאת תחת הכותרת של "סרט הוליוודי", כפי שזה באמת אמור להיות. ואם זאת רק ההתחלה, מה טוב.

חיפוש

ציון סופי - 9

9

מעולה

סוחף, מותח, מורט עצבים, מורכב ושווה כל רגע. לא אתנגד לצפות בו שוב.

User Rating: Be the first one !

אודות יוליה דרוביץ'

השאר תגובה