בית / ביקורות / ים של דמעות – ביקורת של המשחק Sea of Solitude

ים של דמעות – ביקורת של המשחק Sea of Solitude

הגיע הזמן לצאת למסע קסום ואפל במשחק החדש Sea of Solitude של חברת EA

אחד המשפטים שגיימרים אוהבים להצמיד לחברת EA הוא שמשחקי סינגל פלייר הם מתים, אבל החברה הראתה פעם אחר פעם את הרצון לקדם משחקי סינגל פלייר מאולפני אינדי, כמו Unravel, A Way Out והמשחק החדש Sea of Solitude. האם הוא מצליח כמו השניים האחרים? בואו נגלה.

הסיפור

המשחק מתחיל עם קיי (Kay) נערה צעירה שהופכת לאט לאט למפלצת שחורה עם נוצות כאשר היא מתעוררת בתוך סירה באמצע האוקינוס, היא פוגשת ילדה צעירה שפולטת אור חזק וקיי שטה בעקבותיה עד שחוטפת את הילדה מפלצת שממשיכה לתקוף ולהעליב את קיי, היא יוצאת למסע בעקבות הילדה ובעקבות כדור אור בשם Glowy.

בחלקו הראשון של המשחק אתם חוקרים עיירה, שהיא ככל הנראה עיירת הילדות של קיי או עיירה מזכרונותיה שהוצפה במים ואתם מנסים למצוא את הילדה בזמן שאתם נעים בין הבניינים ונמנעים ממפלצת במים שרוצה לבלוע אתכם. בחלקו השני, אחרי שקיי התגברה על המפלצת הראשונה, היא מגלה את אחיה הקטן שהוא כעת ציפור שחורה ענקית ולומדת שהוא הפך לזה בגלל שהתעלמה ממנו והוא עבר התעללות בבית הספר, קיי לומדת מהטעות שלה, ועוזרת לאחיה לחזור לצורתו הנורמלית.

אותו דבר קורה עם שאר בני משפחתה של קיי כאשר היא לומדת לאורך הדרך על אחריות כלפי משפחה, שלהיות נשוי ועם מישהו זה לא לגמרי בטוח שזה אומר שהם מאושרים ושלפעמים צריך לתת למישהו את החופש למצוא את עצמו. מה שהופך את Sea of Solitude בעיניי למשחק אינדי נהדר.

כל סטודיו יכול ליצור משחק עם משחקיות כייפית או עולם פתוח, אבל זה באמת אתגר לא קל ליצור משחק עם סיפור מעניין, מורכב ועמוק, ויש לי הערכה גדולה למשחקים שמסוגלים לגרום לי להתעמק רגשית, להתחבר למסע ולהביע את דעתי על בחירת הדמויות, כמו המשחקים Hellblade: Senua’s Sacrifice, Last of Us ו-Shadow of the Colossus.

מה שאהבתי במיוחד בסיפור, זה שהוא מתעמק בנושא של בדידות כשחשים גם כשאתה מוקף באנשים ויש לך חברים ובני משפחה, משהו שראיתי קורה בהרבה אנשים צעירים שאני מכיר, בעיקר גיקים וגיימרים, שלפעמים נכנסים לדכאון ומתקשים לצאת ממנו. Sea of Solitude עושה עבודה די טובה בלקחת את הנושאים האלו ולתרגם אותם למשחקיות וויזואליות על המסך, כמו בעל שלהוט על הקריירה שלו, רוצה להצליח בעבודתו והוא כל הזמן לא נראה על ידי המשפחה, אז הוא זיקית ענקית יורקת אש שמטפסת על בניין משרדים.

לא תמיד המטפורות עובדות אבל רוב הזמן הם כן וזה מאוד חכם באופן שזה מתבטא בדמות, מה שהיא עושה והסביבה שלה. לא הייתי אומר שהמשחק נכנס יותר מדי לעומק הבעיות והסימפטומים כמו ב-Hellblade, אבל הוא עושה עבודה טובה בלהביא לנו מקרים מאוד אמיתיים מהחיים ופתרונות מציאותיים להם, ואני חושב שזה יכול ללמד ולעזור להרבה גיימרים צעירים.

המשחקיות

השליטה של קיי היא די סטנדרטית- היא יכולה ללכת, לקפוץ ולטפס על מכשולים. על מנת לעזור לקיי לדעת לאן ללכת היא מצוידת באקדח נורים שמסמן לה מה המטרה הבא שלכם, אבל הוא גם הכלי היחיד שלה במשחק חוץ מלהרים ולהפעיל חפצים באמצעות כפתור הפעולה. אקדח הנורים גם מאפשר לכם להאיר דברים כדי לפגוע ביצורים אפלים וגם משמש אתכם בחלק מהעימותים שלכם עם המפלצות. 

בעולם המשחק מפוזרים שחפים ובקבוקים עם פתקים בתוכם, אבל מצאתי את עצמי די מתעלם מהם בגלל שהם לא תרמו כלום למשחק, השחפים רק עפים לכיוון המטרה הבא (משהו שאקדח הנורים כבר מסמן) והבקבוקים סתם כוללים פתקים גנרים שלא תורמים בכלל לסיפור. פספוס הזדמנות בעיניי להכנס יותר לזכרונותיה של קיי והחיבור שלה למפלצות.

העולם

עולם המשחק הוא כמו סוג של חלום. קיי שטה עם הסירה הקטנה שלה בעיר קבורה תחת מים, ולאורך המשחק היא מגיעה למקומות מוכרים לה מהילדות שלה, כמו בית הספר של אחיה הקטן או שוק שאליו ההורים שלה היו הולכים פעם, אבל כמה שהמים והעיר עצמה יפים לעין, והרגעים בהם Glowy פותח את המים יכולים להיות עוצרי נשימה לראיה, העיר עצמה לא כל כך מעניינת ומרגישה די ממוחזרת, והיא לא דומה כלל לעיר עליה היא מבוססת, ברלין.

מה שכן, ישנם מספר מקומות שהיו לי מאוד בולטים לעין והשאירו רושם בעיניי, כמו הפסל הענק של העיר או בית הספר של אחיה הקטן. בנוסף, אהבתי שהמשחק בעצם משתמש באותו האזור כל הזמן ורק משנה את התנאים הסביבתיים שלו, בהתחלה זה מרגיש כמו אביב ויש שמש ומים בכל מקום, אחרי זה יש פחות מים וזה מרגיש כמו יום קיץ ולבסוף הכל מושלג כמו החורף. הכל בעצם נעשה על אותה התבנית, או כך זה נראה לעין לפחות.

הגרפיקה והעיצוב

למרות שראיתי גרפיקה די דומה במספר משחקי אינדי, הגרפיקה של Sea of Solitude מאוד מתאימה למשחקיות והסיפור שמוצגים על המסך והיא נראת לא רע בכלל, בעיקר אפקטי האור והמים, שמהווים האפקטים החשובים ביותר במשחק והחשובים ביותר למשחקיות. אבל זה העיצוב שנותן למשחק את הגוון הייחודי שלו ביחד עם הגרפיקה, העיצוב מאוד משדר את העולם המוזר המחשבתי של המשחק ועיצוב הדמויות והמפלצות הוא לדעתי מאוד חכם ומתאים לבעיות של כל מפלצת שקיי פוגשת.

האנימציה גם מאוד טובה וחלקה- לרוב במשחקי אינדי רואים קצב פריימים די איטי וקופצני, אבל במשחק זה הגרפיקה זורמת בצורה מאוד חלקה וטובה, והיא מגיבה מאוד טוב למשחקיות.

הסאונד

המוזיקה של המשחק היא מאוד נעימה ואפילו די קסומה, אבל לא מצאתי אף מנגינה בלתי נשכחת שהייתי רוצה לשמוע אפילו אחרי שסיימתי את המשחק כמו ב-King’s Bird. לפחות אפקטי הסאונד, כמו המים הגועשים כש-Glowy פותח את הים עבורכם או קול הרוח מהכנפיים של מפלצת הציפור, נשמעים ממש טוב.

הדיבוב הוא די טוב אבל הרגשתי שמגבלות האנגלית של המדובבת הגרמניה של קיי טיפה הקשו על הבעת הרגש שלה בתחילת המשחק. מה שכן, עם הזמן היא התחילה להשמע הרבה יותר נוח בתפקיד והיא משדרת הרבה רגש לקראת סוף המשחק.

סיכום

Sea of Solitude הוא משחק אינדי קסום וקצר. למרות שהמשחקיות לא נותנת יותר מדי גיוון, הסיפור, הגרפיקה והעולם נותנים חווית משחק מספיק ייחודית שאני חושב שכל גיימר יוכל להתחבר אל המשחק ולהבלע אל תוך ים הרגש שמציף את עיר הילדות של קיי.

Sea of Solitude

הסיפור - 10
המשחקיות - 7
העולם - 7
גרפיקה ועיצוב - 8.5
סאונד - 7

7.9

טוב מאוד

Sea of Solitude הוא משחק אינדי עם הרבה רגש, מעט משחקיות ונושא מעניין שהרבה גיימרים יתחברו אליו.

User Rating: Be the first one !

אודות קובי רוזנטל

Avatar
שמי קובי רוזנטל, בן 28 מתל אביב, גיימר חובב קומיקס וסרטים כבר 20 שנה, עקבו אחריי בערוץ שלי KobiCool ביוטיוב, רק חפשו את משקפי השמש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *