ביקורת – The Legend of Zelda: Breath of the Wild DLC

כמעט שנה אחרי שיצא, חזרתי ל-The Legend of Zelda: Breath of the Wild ולהרחבות שלו כדי לראות האם הוא באמת משחק טוב כמו שחשבתי בהתחלה.

ביום השלישי לחודש מרץ 2017 נפל דבר בתעשיית הגיימינג. קונוסולת ה-Nintendo Switch יצאה לאוויר העולם. יחד איתה יצא בתור משחק השקה The Legend of Zelda: Breath of the Wild. כשכתבתי את הביקורת על המשחק אמרתי שמדובר במשחק מצוין, עמוק ובעל היקף מדהים. מה שעוד נכון להגיד הוא שאת הביקורת כתבתי אחרי בערך שבועיים שבהם שיחקתי במשחק. בינתיים עברו תשעה חודשים בהם קיבלנו את שני חלקי ה-DLC שהובטחו עוד לפני השקת המשחק. החלק הראשון שנקרא The Master Trials הביא דרגת משחק חדשה וקשה יותר כמו גם אתגרים משמעותיים נוספים. החלק השני שנקרא Champion's Ballad הגיע בתחילת חודש דצמבר ומתמקד בעיקר בתוכן עלילתי נוסף.

כל זה טוב ויפה, ואתם כנראה פה בשביל הביקורת על התוכן החדש. אבל אני רוצה לעשות משהו קצת שונה. בחודשים שעברו יצא לי לשחק עוד הרבה מאוד ב-Breath of the Wild. הקדשתי למשחק הזה יותר מאשר לכל משחק אחר השנה, אולי יותר מאשר לכל המשחקים האחרים ששיחקתי ב-2017 ביחד. ולמרות שהביקורת המקורית שכתבתי לו הייתה חיובית מאוד, והציון שהענקתי היה 9.2 מכובד ביותר, אני לא יכול שלא להרגיש שלא עשיתי צדק עם המשחק. לכן, בפסקאות הקרובות אני אדבר בקצרה על התוכן החדש של חבילת ה-DLC הכפולה, ואחריו אעשה מעין "תיקון" לביקורת המקורית. את הציון שבסוף אני אתן לכל המשחק בכללותו, ולא רק להרחבות, ומי שרוצה יכול לראות בו את הציון שהייתי צריך לתת למשחק אי אז, בחודש מרץ שנה שעברה.

אז ככה. חבילת התוכן הראשונה, The Master Trials, מביאה שלושה דברים עיקריים. הראשון הוא ה-Master Trials עצמו, מצב משחק שבו זורקים את השחקן לרצף של זירות קרב בהן הוא צריך לאסוף נשקים ואוכל, ולשרוד את ההתקפות הבלתי פוסקות של האויבים. מדובר בתוספת מוצלחת שבוחנת את יכולותיו של השחקן באופן הבסיסי ביותר, בלי הדברים שהוא אסף במהלך ההרפתקה. התוספת השניה היא בעיקר "ריפוד" – מדובר בתלבושות וחפצים חדשים שאפשר לאסוף. זה בעיקר עניין קוסמטי, עם קריצה למעריצי הסדרה הותיקים. חמוד אבל לא מעבר. החלק השלישי והמשמעותי מכולם הוא מצב המשחק ברמת Master. מדובר בעצם בדרגת קושי חדשה למשחק שמשדרגת את כל האויבים שעל המפה, מוסיפה עוד אתגרים ומלכודות, ובאופן כללי נותנת זריקת אנדרנלין מטורפת למשחק עצמו. מדובר במהלך שכמעט ומכפיל את חיי המשחק, כיוון שגם מי שסיים את ההרפתקה ברמת הקושי המקורית, ימצא את עצמו לומד מחדש דברים על המשחק ברמת ה-Master. מכל התוספות שיש בשני חלקי ה-DLC מדובר כנראה באלמנט המוצלח מכולם.

חבילת התוכן השניה היא Champion's Ballad. מדובר בתוספת עלילתית נחמדה שנותנת עוד קצת רקע לכמה מדמויות המשנה החשובות של המשחק. התוכן עצמו מיועד לשלבי המשחק הסופיים, והוא גם חסום למי שעוד לא סיים את רוב העלילה הראשית. האתגרים שהתווספו הם בהחלט מהטובים במשחק, וכוללים כמה מהחידות והאזורים המוצלחים שהיו עד כה. זה לא סוד שחלק מהתוכן הוא גם מבוך חדש, שלא נופל מהקודמים לו. הוא אולי בנוי בצורה קצת יותר מגודרת, אבל עדיין מציג כמה חידות נהדרות ובוס מרשים. בנוסף לתוכן הזה, יש עוד כמה תוספות קוסמטיות נחמדות, וגם כאן רובן עושות מחווה לעבר של הסדרה.

סך הכל, שני חלקי ה-DLC מוצלחים למדי גם אם לא מוסיפים המון, מלבד כמובן דרגת הקושי החדשה. מי שציפה להרחבה של המפה ולעוד עשרות שעות תוכן כנראה יתאכזב, אבל בסופו של דבר זה מנה נוספת בארוחה טעימה להפליא.

ועכשיו לחלק העיקרי. בחודשים הרבים בהם לא הפסקתי לשחק ב-Breath of the Wild חשבתי הרבה מה הופך את המשחק הזה לכל כך טוב. נכון, אני מאוד אוהב את הסדרה ואת סגנון המשחק. העיצוב האומנותי שלו מדהים ומרשים, והופך כל רגע לחוויה ויזואלית ייחודית. העולם הפתוח והבלתי מוגבל קורא לשחקן רק לבוא ולחקור. אבל בשלב הזה הרבה אנשים יגידו שכל מה ש-Breath of the Wild עושה כבר נעשה בעבר. משחקי עולם פתוח יש בשפע – Skyrim ו-Fallout של Bathesda, סדרת GTA, או בערך כל משחק שמגיע מ-Ubisoft. אז מה הופך את זלדה לטוב יותר מהם?

התשובה לזה לא ברורה לחלוטין. אבל אם אני צריך לשים את האצבע על נקודה ספציפית, אני חושב שמדובר בחופש. בניגוד לרוב המשחקים שהזכרתי מקודם, Breath of the Wild מאמין בשחקנים. העולם שלו פתוח לחלוטין ועובד עם מערכת כללים מאוד פשוטה. אנחנו צריכים ללמוד איך לנצל אותה וזהו, יותר מזה לא צריך. גם אין למשחק יומן משימות מסובך. רוב הקווסטים שנקבל מהדמויות שסביבנו אפילו לא ירשמו במקום כלשהו. לפעמים נשמע מישהו מדבר על "אוצר שחבוי באזור הזה" ואנחנו נצטרך ללכת לחפש אותו לפי סימנים גאוגרפים – למשל מערה בקצה הנחל או סלע מיוחד באופק. העולם לא בנוי בתור מגרש משחקים כמו ב-Far Cry אלא בתור עולם חי ונושם בפני עצמו. הכל משתלב בצורה אורגנית ומרגיש שהוא היה שם לפני שהגענו וימשיך להיות שם גם אחרי שנסיים את המשחק.

אולי הדבר שמבטא את זה הכי טוב זה בעצם השם של המשחק. המילה Breath, "נשימה" בעברית, מדגישה לנו שאולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של משחקי הוידאו נבנה לנו באמת עולם שלם, חי ונושם. מהרגע הראשון שדרכתי ב-Hyrule ועד עכשיו אני לא מפסיק להתפעל בכל פעם מחדש. גם נופים שראיתי כבר עשרות פעמים יפים כמו בפעם הראשונה. גם אחרי מאות שעות של שיטוטים במשחק אני עדיין מגלה דברים חדשים – כוכים שלא בדקתי, אוצרות שלא מצאתי, דמויות שעוד לא הכרתי. ולמרות שתמיד יש עוד מה לחקור, העולם לא מרגיש עמוס אלא חופשי, פתוח ומשוחרר.

כל האושר והעושר הזה מוגשים לשחקן במעטפת מופלאה, עם גראפיקה מהממת ומוזיקה שנעה על כל הרצף שבין מינימליסטית לבין אפית בצורה מדויקת לחלוטין. מערכת הקרבות פשוטה אבל עמוקה, והשליטה קלה ללמידה, קשה להתמקצעות ותמיד, אבל תמיד, מהנה לחלוטין. מדובר בהישג טכני שמשתלב עם חזון עיצובי מרהיב ושאפתני. המשחק עושה הרבה כבוד לעבר העשיר של הסדרה אבל מרגיש תמיד רענן וחדיש. זה איזון עדין שקשה להשיג אבל Nintendo איכשהו הצליחו להגיע אליו.

The Legend of Zelda: Breath of the Wild הוא לא משחק מושלם. אין דבר כזה באמת משחק מושלם. אני יכול לחשוב על מאה דברים שונים שהייתי רוצה שיוסיפו או ישנו בו, ועדיין זה לא גורע מההישג המדהים של הכותר הזה. הוא תמיד יפה, תמיד מחדש, תמיד מפתיע, ובעיקר הוא תמיד תמיד כיף. לכן כנראה הציון שאני נותן לו לא באמת משנה. אם זה 9.2 בגלל פגמים שוליים או 10 בגלל התעקשות עקרונית על הציון הגבוה ביותר, הציון לא ישקף את מהות המשחק הזה. בסופו של דבר The Legend of Zelda: Breath of the Wild הוא לא משחק מצוין אלא הוא, לפחות לדעתי, המשחק הכי טוב אי פעם.