עצבות החיים – ביקורת הסרט "החיים האלה"

הסרט "החיים האלה" מספר על ארבעה סיפורי אהבה, המחוברים ביניהם בקשר עדין ויוצרים יחדיו סרט מרגש, חזרתי כדי לומר לכם מה דעתו של מאצ'ו שלא בוכה בסרטים שבו בזמן הכיסא לידו מתמלא בדמעות תוך רבע שעה מתחילת ההקרנה.

אתחיל בוידוי, אני לא טיפוס של סרטי דרמה, זה לא בדיוק ה-Cup of tea שלי ומעטים המקרים בהם הלכתי מיוזמתי לראות אחד בקולנוע, ותמיד הייתה מעורבת מישהי בבחירת הסרט. ממש בקצרה, הסרט "החיים האלה" מספר על 4 סיפורי אהבה שונים ("פרקים"), ואיך כולם מתחברים לסיפור אנושי אחד. התחלתי את הסרט בגישה נורא צינית, ולאט לאט התרככתי כלפיו (אולי זה היה היין) – הדמויות התחילו "לחדור לי את השריון", ובאמת כמעט כל דמות בסרט היא דמות שתמצאו נקודת הזדהות כלשהי איתה.

הסרט מוגדר כדרמה קומית, אבל אישית, לדעתי ההגדרה הזו לא מדויקת – במהלך הסיפור הראשון רוב הצחוקים שנשמעו באולם היו צחוקים ממבוכה כשנאמר משפט חסר טאקט על המסך, לא בדיוק זהב קומי אבל עוזר לצלוח את הדרמה.

בכלל, כל הסיפור הראשון, על אף ואולי בגלל שהוא המניע של כל הסרט או ה"דומינו הראשון שנופל", מרגיש לא מהודק ממש. כאילו הפרק הזה לא בדיוק סגור על מה הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה לעבוד, האם הוא דרמה מרגשת? סרט שמודע לעצמו ובא לשבור את הקלישאות? לא ברור ודי הולכים לאיבוד בו. לעומת שאר הסיפורים, אותו סיפור מרגיש בערך כמו ילד שלומד לנסוע בלי גלגלי עזר – זו התחלה של משהו שמשתפר ככל שהזמן עובר, אבל כשלעצמו הוא פחות מוצלח ואפשר לראות את זה. אם "החיים האלה" היה סדרה בת 4 פרקים, אני לא יודע אם הייתי ממשיך לצפות אחריו לפרק השני.

הסרט לא ממש עדין במסרים שלו, אלא פשוט אומר לקהל מה המסר מדף המסרים שהוא רוצה להעביר, וממשיך להזכיר לכם בכל פרק איך ניתן לראות את המסר בא לידי ביטוי מול עינינו. זה אולי מתאים לאנשים מסוימים, אבל לדעתי דווקא בסרטים כאלו – דרמות בהן הדמויות והסיפורים האישיים שלהם הם המרכז – אני הייתי יותר שמח לראות את זה מגיע באמצעים אחרים, פחות בולטים. בנוסף אפשר לראות שימוש בדיאלוגים לא מוצלחים שפשוט שופכים לצופים מה הדמויות מרגישות עם התירוץ הקל ביותר: "זה מה שהוא/ היא היה צריך להגיד, אבל לא אמר/ה" (מקורן של אותן שורות חסרות טאקט שדיברתי עליהן קודם).

אבל, וזה משהו שהסרט לא אומר באופן מפורש וזו הפרשנות האישית שלי, נראה שכל אחד מהסיפורים מתמקד לא רק במסר אחד, אלא גם בפן אחר של כאב נפשי של הדמויות בו. אני מאוד מקווה שזה משהו שיוצרי הסרט התכוונו אליו ושלא הוספתי לו רובד שלא היה קיים בו בכוונת תחילה.

בלי להיכנס ממש לעלילה, "זכיתי" לראות אדם מתאבל על מות אהבת חייו, כאב של חיים בודדים, כאב של יתמות מגיל 0, וילד שרואה את אמו גוססת מול עיניו. פה אני רוצה לציין שכל השחקנים סיפקו הופעה ראויה לציון (ביניהם: אוסקר אייזק, אוליביה ווילד, אנטוניו בנדרס ואנט בנינג), אפילו הילדים- שהם בדרך כלל החוליה החלשה בסרטים שמכילים גם ילדים וגם שחקנים מקצועיים עם שנים של ניסיון, היו אמינים וקניתי את הרגש שלהם באותו הרגע.

אם כבר מדברים על הילדים בסרט, נושא שעולה כמה פעמים במהלך הסרט ומופיע בסצנות התבגרות מוכרות מכל סרטי ההתבגרות למיניהם מופיע גם פה- ילד רץ ובכל פעם שמשהו נכנס בפריים, הילד יוצא בוגר יותר בעוד 5 שנים. זה קלישאתי, זה מוכר, זה ידוע, וזה עושה את העבודה. אבל הלוואי ובהוליווד כבר ימצאו דרך חדשה לעשות את זה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בנוסף אני רוצה לציין לטובה סצנה אחת בה הסאונד העמיד אותי במתח שלא כל כך ייחודי לסרטי דרמה, ממש תפסתי בכיסא בציפייה ש"משהו עומד לקרות" ועם זאת לא לדעת מה, הכל על ידי עבודה מצוינת על הסאונד באותה סצנה.

יש סיבה ש"החיים האלה" מתנהל בפרקים, והיא שכל הסרט הוא בעצם מעין קריאה בספר, שכל פרק חושף פן אחר מסיפור גדול יותר שתגלו רק בדקות האחרונות, המכילות לדעתי את המסר הכי יפה והכי אופטימי של הסרט – כולנו חלק מסיפור גדול יותר ואי אפשר לדעת לאן החיים ייקחו אותנו.

המשפט הבא יישמע קלישאה של מבקרי סרטים, כנראה כי הוא כזה, אבל הסרט "החיים האלה" מספר בפשטותו "סיפור אנושי" עם גיבורים פגומים שהחיים בעיקר דורכים עליהם, והם מעוררים אמפתיה והזדהות לאורך כל הסרט.

בשורה התחתונה, מדובר בסרט מרגש עם דמויות מצוינות, משחק מעולה ומסר אופטימי, אך לא חף מקלישאות- לא לכל אחד, אבל מצוין לדעתי לכל אוהבי הז'אנר. המלצה שלי: לכו לראות את הסרט עם אדם קרוב, כדי לדבר עליו בנסיעה הביתה.