האור בין האוקיינוסים –טרגדיה קיומית בין שתי מלחמות עולם

האור בין האוקיינוסים הוא סיפור טראגי אמיתי בלי טובים ורעים, אלא רק אנשים אמיתיים וטעויות שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות

הקיץ מבחינה קולנועית, מאחורינו, ואת סרטי הפעולה הגדולים מחליפים סיפורים קטנים על אנשים נורמליים, ולכאן נכנס האור בין האוקיינוסים. נראה שהעולם כולו שכח ממלחמת העולם הראשונה לטובת מלחמת העולם שלאחריה ו"חגיגות" המאה למלחמה הגדולה החזירו אותה לקדמת הבמה. מימי עיון ועד משחקי מחשב, המלחמה ששינתה את העולם מתגלה לנו ברוב עצמתה והשפעתה. את ההשפעה שלה אנחנו רואים בסרט הזה, לא בסצינות קרב ולא כחלק עיקרי מהעלילה אלא כרקע לסיפור. ההתמקדות בסרט היא על האנשים ולא על האירועים, אבל בכמה סצינות ויזואליות, איזכורים מהירים ונקודות עלילה, המלחמה הגדולה היא הצל שמרחף מעל כל האנשים שאנו רואים בסרט.

הסיפור שלנו מתרחש בין עיירה חופית במערב אוסטרליה ולאי יאנוס הנמצא לא רחוק מחופיה. גיבור הסרט טום שרבורן, המגולם על ידי מייקל פסבנדר, מגיע לאי עבור משרה זמנית באיוש מגדלור על האי. הוא מגיע לשם על מנת להתרחק מהעולם אחרי מה שחווה במלחמה, אירועים עליהם לא נשמע בכלל במהלך הסרט. בדרך למגדלור הוא פוגש את בת המקום איזבל (אלישיה ויקנדר), ולאחר קצת יוזמה מבורכת מצידה הם מתאהבים ומתחתנים. המשרה הזמנית הופכת לקבועה ובני הזוג עוברים לגור יחד באי המבודד. כאן הסרט, והחיים של גיבוריו, הופכים מסיפור חמוד מלא תקווה לטרגדיה- איזבל עוברת שתי הפלות קשות בזמן שהזוג נמצא לבד באי ומיד לאחר מכן הם מוצאים סירה בה גופה של גבר ותינוקת הזקוקה לטיפול מידי. איזבל משכנעת את טום לא לדווח על המקרה ולגדל את התינוקת בעצמם.  כמובן שהאם של התינוקת מתגלה במהרה ולנו נשאר רק לראות את חייהם של טום ואיזבל מתפרקים על המסך.

היתרון הגדול ביותר של האור בין האוקיינוסים הוא הריאליזם שבו. מהנופים ועד הדיאלוגים, במאי הסרט נקט בתפיסה האומנותית של המיזסיס – חיקוי המציאות. אין ספק שבסרט כזה בו האנושיות היא חלק גדול בעלילה, העובדה שרובנו היינו מתנהגים בצורה דומה רק מחזקת את ההשפעה של הסרט. שיחות היחס בין בני הזוג וההתמודדות שלהם מול שאר העולם מזכירים לי את החיים שלי גם אם לא עברתי את כל הדברים שהדמויות עברו. יש שתי נקודות חולשה בריאליזם של הסרט, הראשונה היא העובדה שטום הוא דמות מושלמת ואלטרואיסטית – אבל אחת מהדמויות מתייחסת לכך ואומרת שזו רק דרך התמודדות. הנקודה השנייה היא כמה אירועים בעלילה שנמצאים שם כדי לקדם אותה. יש אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה וקשה לראות את הסצינה הזו בלי לנחש שהולך לצאת ממנו עשן עד המערכה האחרונה. עוד צירוף מקרים אחד מובילים את הדמויות והעלילה להיכן שמהתחלה ידענו שהיא תהיה חייבת להסתיים. כל סצינה שמצולמת על האי יאנוס משדרת את העובדה שאנחנו נמצאים על אי בתוך אוקיינוס – מזג האוויר הקשה והניתוק מכל שאר האנושות מלבד משפחה אחת וכמה בעלי חיים.

הסרט הזה נועד לסחוט מהקהל דמעות ואני די בטוח שהוא הצליח לעבוד על רוב הקהל שהיה בהקרנה (וברור שגם עלי). אבל מעבר לעלילה ולחוויה שעוברים הצופים הרקע והתמה (או הרעיון המרכזי) של הסרט היא אחד מהדברים שהכי השפיעו עלי כשיצאתי מהסרט. כבר הזכרתי את מלחמת העולם הראשונה ואני חושב שאי אפשר להפריד בין ההשפעה שלה לתפיסת העולם שעולה מהסרט. העולם שאנו מגיעים אליו בתחילת הסרט הוא עולם קרוע ופצוע, כמו שאפשר לראות באחת מהסצינות הראשונות בה אנו רואים איך אירופה נראתה 'סתם' אחרי המלחמה. בניגוד למלחמת העולם השנייה, בה היו לנו טובים ורעים (לפחות רעים היו לנו גם אם יש וויכוח על עניין הטובים) במלחמת העולם הראשונה אין צד אחד נורא ואיום מול צד שבא להציל את העולם. מנקודת המבט של ישראלים מוזר מאוד לראות את השנאה היוקדת לגרמנים לפני מלחמת העולם השנייה.

 

עד כמה שישנה ירייה אחת שהרגה מיליונים, בהתנקשות שהתחילה את מלחמת העולם הראשונה, היא פרצה בגלל מערכת הבריתות הפוליטיות ששלטה באירופה בתחילת המאה העשרים. הרבה יותר קשה לכעוס על מציאות גיאופוליטית מסובכת במקום על מנהיג או עם מסויימים. וגם בסרט שלנו, הרעים בסיפור הם לא טום ואיזבל, שללא ספק עשו משהו לא בסדר, אלא המצב שבו הם נמצאים. בשלב מסויים בסרט, אפשר להבין שדווקא האם האמיתית של התינוקת היא הרעה אבל הסיפור עצמו לא נותן לנו אפשרות כזו. הסרט משדר יאוש מהמציאות אבל גם נקודות אור קטנות בצורת קשרים בין בני אדם. לא סתם אולי אנחנו ברי מזל שההיסטוריה שכחה את מלחמת העולם הראשונה למאה שנים. התגובות הראשוניות אליה, התפיסה שזוהי המלחמה האחרונה בהיסטוריה, לא היו בשלות. ככל הנראה השעה הגיעה והיום אנו יכולים להסתכל על המלחמה הזו עם עיניים פקוחות ועבור יצירות כמו האור בין האוקיינוסים – היה שווה לחכות.