במחשבה שניה – האנימטריקס ואקזיסטנציאליסטים אחרים

אנימטריקס היא אגד של 9 סרטוני אנימציה שמבוססים על העולם של המטריקס.

האחד שמעניין אותנו, הרנסאנס השני, בוים בידי מאשירו מאדה, שסייע בביום האנימציה בקיל ביל וביים את Final Fantasy Unlimited.
הסרטון מבוסס על הקומיקס Pits and Pieces ומספר על עליית המכונות לשלטון.

המטרקיס גידל דור של זעטוטים מאד מעצבנים שחושבים שפילוסופיה זה שאלות חסרות משמעות נוסח 'אבל מה אם הכל לא אמיתייייייייי'.

אבל לאחר הסרט הראשון היו ניסיונות מאד כנים לבטא ספקות וקשיים יותר מורכבים. לצערנו, המבנה ההוליוודי לא עבד והסרטים השני והשלישי יצאו מאד רעים. אפס, זה לא אומר שאי אפשר לפחות לנסות להתייחס אל הרעיונות ברצינות.

התייחסות רצינית לאנימטריקס

נקודת עניין בסרטון היא השימוש המרובה באלמנטים מעוררי הזדהות מהעולם שלנו כדי לבנות תמונה לא רק ריאליסטית, אלא אמפטית – של בני האדם ושל המכונות.

החלק הראשון מנסה לטשטש את הקשר בין הצדדים – שניהם אכזריים, שניהם נראים אנושיים, שניהם מסוגלים לחוש אמפתיה, פחד ורגשות. זה מאבק פוליטי בין מדכא למדוכא. דיון שכל בני האדם בעידן המודרני יכולים להזדהות איתו ורובם לוקחים את הצד ששואף לחירות ושיוויון חברתי.

האם בכך אנו אמורים להבין שהסיפור הזה מסופר מהצד של המכונות ולהסיק שבני האדם הם הרעים בו?

זו ראיה אפשרית, אם כי חד צדדית.
מוטיב מעניין בספרות דיסטופית הוא what you want is not what it seems. איננו יכולים להבין את תוצאות מבוקשנו ולפעמים הן מולידות רעות שקשה לנו להבין באותו הזמן.

אלדוס האקסלי משחק הרבה עם כך ב'עולם חדש נפלא'. עולם שיש בו הרבה מהמוטיבים שאנחנו (או לפחות אנשים אמפירים רבים) נשאף להם בחברה שלנו ובכל זאת מעורר בנו צמרמורת.

1984 של אורוול נקרא היום כדיסטופיה מוחלטת, אבל בתקופה שקומוניזם נחשב הHot new thing, ולא ציפו שיהיה קצת מחריד, לשמוע על עולם סוציאליסטי/קומוניסטי כזה קודר עורר באנשים צמרמורת.

יצירות רבות כאלו משתמשות תכופות כפרוטגוניסט ב'אדם נאור' שער לבעיות החברתיות ומהרהר עליהן (אולי הוא נוסע בזמן, אולי סתם ממש חכם, אבל הוא תלוש למהלך השגרתי של החברה).

המטריקס עושה את אותו המשחק במידה מה.
האידאל החברתי של ה'מודרנה', 'העתיד', עולם דיגיטלי, גילויים ופיתוחים טכנולוגים שישפרו את חיינו, כל אלו מקבלים תפנית כשהמכונות תרתי משמע משתלטות על העולם.

זה חשש שהמטריקס לא היחיד שעוסק בו, הוגים מודרנים רבים חוששים שהמיקוד הרב של האדם המודרני בטכנולוגיה ומדע בא על חשבון ערכים 'גבוהים' יותר.

כותבים שונים מצביעים על ערכים שחשובים לנו כחברה. פילוסופיה, אומנות, מוזיקה.

אפשר לומר שפילוסופיה ומדע קלאסים עסקו משמעותית יותר בערכים של האדם, שאיפותיו ונימוקן.
אחרי הכל, תיאולוגיה הייתה חלק משמעותי מהעולם הפיזיקאלי. אלוהים בעולם העתיק היה חלק אינטגרלי מהמציאות. לא רק שאלוהים בונה את העולם הפיזיקאלי, הוא גם ממש חורץ את ערכיו וכיצד על האדם לחיות.

מאז מות האלוהים הניטשאי אנחנו מאד מוצלחים בדיון 'למה אנחנו תופסים דברים מסוימים כטובים יותר', אבל לא 'מה טוב יותר' כי השאלה הראשונה די ממוטתת את הדיון בשאלה השניה.

לאחרונה אפילו צצו מגמות שמנסות לקשור בין מוסריות ו'מה שנכון לעשות' לבין תיאורית האבולוציה.

אנחנו תופסים מה ערכי לפי מה שעוזר לנו להתקיים. אנחנו אוהבים דברים כי תגובה כימית גורמת לנו לעשות זאת. ואמנם, זה לא שההסברים האלו בהכרח שגויים אמפירית, אבל מוסרית הן גורמות לנו לחוש תלושים לקיומנו.

האם הערכים שלנו קיימים רק לשם הישרדות ביולוגית? אם כן, זה לא אומר שבעת שלא נצטרך אותם, נוותר עליהם?

השמש, הטבע, טעם המזון כל הדברים האלו נעלמים בעולם של המטריקס.

ובכך, האם בני האדם לא הופכים להיות חלק מהמכונה?

או יותר נכון למקטע הספציפי הזה, הסוללה שמניעה אותו?

ואם הם כן הופכים לחלק מהמכונה, מה מפריד אותם מכל גוף פיזי ריק שנמצא בשטח?

אולי אתיקה אבולוציונית נוסח הגן האנוכי (לוק איט אפ) נכון, אבל מאד מפחיד אותנו לדמיין עולם בו אנו באמת מוותרים על כל אלו.

הרנסאנס השני של המערב

השם של הסרטון שם את כל ההיסטוריה המערבית תחת ביקורת. 'הרנסאנס' הוא קורא לזה. תקופה שנחשבת למאד זוהרת בהיסטוריה המערבית כי היא הולידה את ערכי הנאורות וההשכלה, המדע, שהיה ליסודות התרבות המודרנית וספרי ההיסטוריה במערכת החינוך. המטריקס כאילו שואל, האם בכך לא קידמנו עולם אפל וציני?

ואכן, העולם המודרני פחות אלים ופחות שונא. בדיוק כשם שהסרטון מסתיים כשהוא מתאר סימביוזה חדשה בין המכונות לבני האדם. וזו אכן סימביוזה. אף צד לא הורג את השני, הם מתואמים ללא אלימות, מוות או מלחמה. זו פשוט הרמוניה שנוצרה בכפיה.

האם העולם המערבי, אמנם פחות אלים, אבל יותר מכשירני ומצר חופש?

הסינתזה היפנית

אנימטריקס הוא סוג של סינתזה בפני עצמו בין תרבות יפן לתרבות המערב.

בין קולנוע אמריקאי למדיה יפנית.

ודווקא שם יש משחק מאד מעניין בסרטון.

טרום הרנסאנס, יפן והמערב השתוו יחסית ביכולת הצבאית שלהם.
כמה מדינות ניסו לפלוש אל השמש העולה ונכשלו כי אומת האיים הייתה מאוחדת ודי חזקה.
בשלב מסוים יפן אף סגרה את עצמה לכניסת מערביים בשל התוקפנות והמיסיונריות של אלו.
אבל המערב החל להאיץ את הפיתוחים הטכנולוגים שלו.

לבסוף נמאס לו שיפן לא השתתפה במשחק הבינלאומי.
במהלך שנקרא 'דיפלומטית ספינות נשק' (כן היה להם חוש הומור) האמריקאים עגנו בנמלי יפן ודרשו להתחיל ביחסים דיפלומטים.
ההלם נצרב בתודעה הציבורית של יפן.
טקסטים ואיורים רבים תיארו את המכונות המפלצתיות השחורות ממתכת ונוטפות עשן סמיך עליהן האמריקאים הפליגו.

במידה מסוימת תרבות יפן המודרנית היא סינתזה בין התפיסה ועקרונות המערב לבין הגוף הנושם של העבר.

במקומות מסוימים החירות שלהם הוצרה מאד. עד ימינו הם בהגבלים כבדים תחת הממשל האמריקאי, אבל אף אחד לא באמת מתנגד לסדר המערבי החדש.

תרבות המערב הביאה הרבה דברים טובים.
אבל איתה גם העולם חווה ניהליזם, הולדה של משטרי דיכוי ציניים שאין לתאר (ואפילו המשטרים האכזריים של אסיה כמו בצפון קוריאה וסין, שהובילו למעשי הטבח מהגדולים באנושות מושפעים מהגות המערבית – קומוניזם, פשיזם ודומה).

בכך המטריקס מקבל זווית ראיה חדשה וטריה.

Cut the crap, McDonald's iz the shit

האם אני לא מחפש בכח מיתוזציה של העולם הישן?

לא ממש. בעיקר להציע זווית הסתכלות אל המציאות הנוכחית.

כזאת שלא מביטה בעולם כמתקדם תמיד לעבר איזו נשגבות, אלא דינמיקה בין דברים שמרוויחים ומפסידים.

העולם המערבי מאד טוב בnumbness. שופנהאואר קרא לכך ennui. הכוונה היא להטבות קצרות טווח ופשוטות שמשתקות את הצורך שלנו לחפש מה לעשות, אבל לא מספקות אותנו יותר מלאותו הרגע.

ככל שאנחנו מתקדמים לתוכו כך מטרות חברתיות גדולות כמו לאומיות, דתות מתפוררים. נשארים ערכים יותר יומיומיים כמו 'שיוויון', 'חירות', שנמצאים בדינמיקות מורכבות אלו עם אלו.

אין אידאל נשגב נטול רע.

ובלי תכלית פשוטה שכזאת, הצעידה כשלעצמה לא פשוטה.

בעוד הדיונים האקדמאים מדסקסים לעיתים על הערכים הללו והאינטריגות ביניהם, האדם היומיומי כמעט לא עוסק בכך.

מצופה ממנו לשחוט את אלוהיותיו כשהעולם שנגלה בפניו ציני, קר ומנוכר.

המודעות שלנו למחלות נפשיות עלתה, האיבחונים ואמצעי הטיפול השתפרו.

אבל בסוף כשאנו מסתכלים על העולם המודרני נשאלת השאלה שוב ושוב, לאיזה טעם?

'לחיות חיים מאושרים'
אבל מה מביא לחיים מאושרים?
'חיים עם תכלית'
ובכך, לא מתגלה פרדוקס?

לעוד מידע על הסיבות שהובילו לתאוצה בפיתוחים במערב רצוי לעיין בספר רובים חיידקים ופלדה.
דבר שלא נגעתי בו הוא 'סינתזה' הגליאנית. קונספט שמאד מומלץ לבדוק ביחס למה שנכתב פה.
כמו כן, רצוי מאד להסתכל על פילוסופיה יפנית של המאה ה-19 שמאד עוסקת בזהות של יפן ביחס למחשבה מערבית.