צרות בלב דקוטה – ביקורת לסרט תנו לו ללכת 

קווין קוסטנר ודיין ליין מתאחדים שוב, הפעם במותחן המערבון “תנו לו ללכת”

בזמן שפחות או יותר פספסנו שנה שלמה של סרטי קולנוע בגלל הקורונה, זה לא אומר שבארצות הברית לא יצאו סרטים במהלך כל התקופה הזו, ביניהם היה “תנו לו ללכת” של הבמאי תומאס בזוכה.

אבל מאז שבתי הקולנוע חזרו בישראל ראינו יותר ויותר סרטים מעולים שלא זכו ליציאה בארץ, זוכים להצגה מאוחרת, האם “תנו לו ללכת” הוא ביניהם? בואו נגלה.

הסרט פותח עם גיבורינו, ג’ורג’ (קווין קוסטנר) ומרגרט (דיין ליין) בלקלדג’, ביחד עם בנם ג’יימס (ראיין ברוס), אשתו לורנה (קיילי קרטר) ובנם ג’ימי. אחרי טרגדיה נוראית, מות בנם של ג’ורג’ ומרגרט, לורנה מתחתנת מחדש ומכניסה לחיי המשפחה את דוני ויבוי (ויל בריטן). החתונה עצמה כבר מרגישה לא נוח, אבל בו בזמן הקשר בין ההורים לאלמנה של בנם והנכד שלהם מרגיש מאוד אותנטי וטבעי, כמו שמשפחה אמיתית הייתה מתנהגת.

אחרי שמרגרט רואה את היחס הנורא שמקבלת לורנה מדוני, ועזיבתם הפתאומית של הזוג הטרי עם הנכד, מחליטה הסבתא לצד לדרך (עם בעלה) כדי לוודא שהנכד בסדר ואולי אפילו לקחת אותו הביתה איתם, בתור הקשר האחרון של הזוג לבנם המת, אותו הם פשוט לא יכולים לשחרר, הם לא יכולים לתת לו ללכת.

המסע לוקח אותם דרך מינסוטה וצפון דקוטה ומראה חלק מהנופים המרהיבים של צפון-מרכז ארצות הברית עד שהם מגיעים למשפחת ויבוי, משם המתח גובר מאוד מהר, כמו סצנה מותחת ב”ארץ קשוחה” של האחים כהן והזוג נכנס למצב שאליו לא ציפו. האם יצליחו לראות את ג’ימי שוב? תצטרכו לראות בעצמכם.

אין ספק שהסרט מבויים ומצולם בצורה מאוד טובה, עם זאת, אני חושב שאם הסרט היה בכיכובם של כל שני שחקנים אחרים בתפקיד ג’ורג’ ומרגרט הוא היה נשכח מאוד מהר, אבל היות ומדובר בצמד כמו קווין קוסטנר ודיין ליין שיודעים לתת הופעה מעולה ואמיתי, ויש ביניהם כימיה נהדרת של בני זוג מבוגרים נשואים כבר זמן מה, בדומה לבני הזוג קנט מ”איש הפלדה”, “תנו לו ללכת” מרגיש יותר איכותי ועל רמה איתם. במיוחד עם קוסטנר, שנותן אחת מההופעות הטובות שלו מזה עשור, של חוואי אמריקאי מיושן שלא מדבר הרבה אבל משדר דורות של חוכמה מעיניו וממילותיו המעטות.

נבלי הסרט, הויבויים, גם משוחקים מעולה עם לסלי מנוויל (“חוטים נסתרים”) וג’פרי דונובן (“ההחלפה”) המוכשרים בראש המשפחה שמצליחים לתת הופעה מאוד מאיימת אבל גם די אמיתית עם השקפת עולם שונה לגמרי מגיבורינו, מה שמציג את הבדלי הדעות לגבי הורות בימינו, יד רכה מול יד נוקשה. עם זאת, קצת זמן אחרי תום הסרט מצאתי אותם די נשכחים ונבלעים עם שאר הנבלים הבורים של הקולנוע האמריקאי. לא מספיק קיצוניים והזויים כמו המשפחה ב”המנסרים מטקסס” ולא מספיק מציאותיים ומצמררים כמו מייקל פסבנדר ב”12 שנות עבדות”, הם מתאימים לסרט אבל אפשר להגיד שהם די גנרים.

מה שכן, המתח שהם בונים והמעשים שהם עושים יתפסו אתכם לא מוכנים, מה שמוביל לסצנות שיזעזעו אתכם ולסצנות מלאות בהרבה אקשן ומתח מעולה, אם כן, לעיתים טיפה מזורז לדעתי. בעיקר סביב קבלת ההחלטות של גיבורינו והעיכול שלהם לאירועים. זה נובע ככל הנראה מזמן הריצה של הסרט, שהוא פחות משעתיים, משהו שאני מאוד שמח לראות בסרטים של היום, אבל ללא ספק, עוד 10 דקות של דרמה ודיאלוג יכלו להוביל לקליימקס בצורה חלקה יותר וטבעית יותר.

ביקרתי בעבר את בזוכה על כתיבתו ב”מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים” אבל יכול היה להיות שהאשמה לא רק נפלה עליו בזמנו אלא גם על הבמאי מייק ניוול. פה, הכתיבה והבימוי שלו יותר טובים אבל עדיין טעונים לשיפור בהקשר לאנטגוניסטים. מה שכן, בדומה לסרטיו האחרים (שתחת בימויו), בזוכה מראה פה את היכולת שלו להביא לחיים אווירה אמריקאית אותנטית עם דמויות ריאליסטיות ומעניינות, בעיקר במרכז הסיפור. באשר לנבלים, יש לו עוד עבודה.

עם זאת, עדיין מדובר בסרט מותח עשוי טוב עם משחק נהדר, דרמה ומתח מעניינים וצילום יפיפה. זה נהדר לראות את ז’אנר המערבונים המודרני ממשיך להתקיים עם יצירות חדשות ומותחות שכוללות גיבורים אמיתיים שקל להתחבר למטרה שלהם.

לסיכום

“תנו לו ללכת” הוא מותחן מערבון מעולה עם צוות שחקנים מאוד מוכשר בקדמת המסך. הסרט טיפה צולע לקראת סופו, אבל עדיין מדובר בחווית צפייה מאוד מותחת ומעניינת, שמצולמת נהדר בלב ארצות הברית.

תנו לו ללכת

ציון סופי - 7.5

7.5

טוב מאוד

מדובר במערבון מודרני מותח עם שחקנים מעולים וצילום נהדר במרכז שכוח האל של אמריקה

User Rating: Be the first one !

אודות קובי רוזנטל

שמי קובי רוזנטל, בן 28 מתל אביב, גיימר חובב קומיקס וסרטים כבר 20 שנה, עקבו אחריי בערוץ שלי KobiCool ביוטיוב, רק חפשו את משקפי השמש

השאר\י תגובה