ביקורת הסרט ברייטברן – Brightburn – ילד רע

הרעיון של סופרמן בתור המפלצת בסרט אימה הוא בלי ספק קונספט מעניין. האם הוא מספיק כדי להחזיק סרט שלם בסרט "ברייטברן"?

אתחיל בווידוי רלוונטי – גיבור העל האהוב עלי הוא סופרמן. אני יודע שהרבה חושבים שהוא משעמם בגלל כל מיני סיבות, אבל לדעתי הוא אחת מדמויות הקומיקס המעניינות ביותר. השילוב בין כוח כמעט בלתי מוגבל ומוסריות מוחלטת הופכת אותו ליותר מאשר סתם "איש חזק בטייטס". בזמן שרוב גיבורי העל הם אנשים שמנסים להיות משהו קצת מעבר, סופרמן הוא בעצם אל שמנסה להיות בן אדם. חילוף התפקידים הזה פותח דלת להרבה מאוד סיפורים נהדרים ששונים באופן מהותי מרוב מה שהז'אנר מספק. אפשר לקחת לדוגמא את All-Star Superman שמפרק את מיתולוגיית איש הפלדה, או למשל Kingdom Come שמעמת את סופרמן עם עולם מלא בגיבורים אולטרה-אלימים. לי אישית יש גם פינה חמה בלבד ל-Red Son שיוצר היפוך תפקידים מעניין ושם את סופרמן במשבצת "האיש הרע" כמנהיג ברית-המועצות הקומוניסטית. ולמה רלוונטית לנו ההקדמה הארוכה הזאת? ובכן, הסרט "ברייטברן" מבטיח להראות לנו משהו חדש – סופרמן בתפקיד המפלצת בסרט אימה.

העלילה של "ברייטברן" פשוטה למדי. בעיירה Brightburn (הא! שם הסרט!) חיים בני הזוג בראייר עם בנם המאומץ ברנדון. ברנדון הוא ילד מוכשר באופן יוצא דופן, אבל לא ממש מלך הכיתה. יש לו גם כמה יכולות מיוחדות – הוא מעולם לא נפצע, הוא חזק באופן יוצא דופן ומחזיק בשרוול עוד כמה כוחות שישמעו מוכרים למי שקרא את הפסקה הראשונה. הבעיה היא שבניגוד לקלארק קנט ברנדון בראייר הוא לא ממש ילד טוב סמולוויל, מה שמתחיל להשפיע על הדרך שבה הוא משתמש בכוחות המופלאים שלו. להגיד יותר יהיה ספוילר, אבל העלילה לא באמת מורכבת וכל מי שמכיר את סופרמן וראה שניים-שלושה סרטי אימה בחייו יכול להבין לאן הדברים מתקדמים.

הקונספט הפשוט והמעניין של "ברייטברן" מגיע אלינו בחסות שני בני הדודים בריאן ומארק גאן (Brian Gunn, Mark Gunn) שכתבו יחד את הסרט. אם השם גאן מוכר לכם זה כי אחיו של בריאן הוא ג'יימס גאן (James Gunn), הבמאי של סרטי שומרי הגלקסיה. ג'יימס הוא גם אחד המפיקים של "ברייטברן", כך שהסרט מגיע סך הכל מבית טוב ועם לא מעט ציפיות. מי שמשלים את חבורת היוצרים הזאת הוא הבמאי דיויד ירובסקי (David Yarovesky) שמוכר בעיקר מהקליפ הקסום וההזוי שיצא יחד עם הסרט שומרי הגלקסיה 2.

למרבה הצער, החבורה המוכשרת הזאת לא ממש מצליחה לקחת את "ברייטברן" ולהרים אותו לגובה אליו היה ראוי שיגיע. הסרט באורך של כשעה וחצי, אבל לוקח את הזמן שלו ומתקדם לאט מאוד בזמן שהוא בונה מתח. בניה איטית כזאת יכולה להיות מוצלחת אם הסיום הוא גדול ומרשים, אבל איכשהו יצאתי בהרגשה שחסרה לי עוד רבע שעה מהסרט. במקום לקבל מערכה שלישית מטורפת ומפחידה במיוחד, "ברייטברן" פשוט… מפסיק. תחושת האכזבה מתגברת בגלל הקצב האיטי שהוביל עד לאותה נקודת סיום, והסרט מחמיץ את האקורד הסופי אליו הוא בנה עד אותו שלב.

מצד שני, עד השלב שבו הסרט פשוט נחתך, מה שיש הוא לאו דווקא רע. אי אפשר להגיד שמדובר ביצירת מופת שכתובה ברמת תחכום מטורפת, אבל זה כן סרט אימה שלא מרגיש כאילו הוא מזלזל בצופים שלו. הדיאלוגים אמינים רוב הזמן, גם אם לא גאוניים. בניית הדמויות סך הכל הגיונית, ובשום שלב לא הרגשתי צורך לצעוק על האנשים בסרט בגלל שהם מסכנים את עצמם באופן מטופש. הסרט עובד, כל עוד הוא נמשך.

מי שמחזיקים את "ברייטברן" ברוב זמן המסך הם שלישיית הדמויות העיקרית – ברנדון ושני הוריו. אליזבת' בנקס (Elizabeth Banks) היא השם הכי מוכר מבין השחקנים ועושה עבודה טובה בתור אם אוהבת ומגוננת לילד שהופך למפלצת מול עיניה. לצידה משחק דיויד דנמן (David Denman) בתור האבא המסויג, שמנסה להחליט אם הוא אוהב או מפחד מהבן המוזר שהוא מגדל. ג'קסון א. דאן (Jackson A. Dunn) משחק את ברנדון, ומצליח לשלב תמימות ילדותית יחד עם סדיזם קריפי לאורך כל הדרך. גם שאר השחקנים מלוהקים בצורה משביעת רצון, וגם אם אף אחד לא יזכה באוסקר על התפקיד בסרט אין מישהו שחורג לרעה.

למרות תקציב קטן יחסית, "ברייטברן" מצליח לא רע לתרגם את האפקטים המיוחדים שמלווים דמות שמזכירה את סופרמן. זאת לא הפקת ענק, והסרט משתמש לא מעט בטריקים של תאורה והצללה כדי לחסוך בכסף, אבל התחושה היא שיש פה יצור עוצמתי במיוחד שבא להשמיד את כולנו. המקום שבו הסרט לא חוסך בתקציב הוא במספר רגעים מדממים במיוחד, שלאו דווקא מתאימים לצופים עם קיבה רגישה. הסרט מדורג R בארה"ב וכולל גם לא מעט קללות, כך שהוא לא ממש מיועד לילדים.

חייבים לתת מילה טובה לאחראים על העיצוב בסרט. "ברייטברן" מציג לנו עיירה ריאליסטית, שמרגישה כמו מקום קצת נטוש אבל אמיתי. החווה של משפחת בראייר היא לא מקום קסום ומשגשג אלא קצת נטוש ומחליד. אפשר לראות באופן ברור שזאת לא החווה של ג'ונתן ומרת'ה קנט. אבל מעבר ללוקיישן בו הסרט מתרחש, ההצלחה הגדולה היא העיצוב של ברנדון בצורתו היותר מפחידה ואלימה. מדובר באלמנט הטוב ביותר של הסרט – ברנדון נראה כמו מפלצת לאבקראפטית שילד מופרע בנה בשיעור אומנות. המראה הזה מטריד ומפחיד, אבל הגיוני לחלוטין ומשתלב באופן מושלם באווירה הכללית. גם אם ברנדון בראייר לא יזכר יחד עם פרדי קרוגר או הנוסע השמיני בתור גיבור אימה אייקוני, התחפושת שלו היא בלי ספק חומר השראה ליוצרים, וסיוטים לכל השאר.

עריכת הקול סך הכל סבירה, גם אם לא מקורית במיוחד. הקפיצות בין רגעים שקטים לרועשים צפויות למדי, אבל הסרט לא מנסה להיות מפתיע אלא בעיקר מפחיד, ולכן זה עובד. אין נעימה שתתקע בראש של הצופה, בחירת השירים לא ממש מקורית, והאפקטים הקוליים סטנדרטיים. אין חידושים אבל גם אין נפילות.

בסופו של דבר, "ברייטברן" הוא בסדר ולא יותר. מעבר לקונספט המעניין הוא לא חדשני ולא מפחיד במיוחד. יש בו כמה הפחדות פתאומיות חביבות, אבל לא הרבה מעבר. הדמויות כתובות ומשוחקות באופן אמין, אבל לא עמוקות או מרתקות במיוחד. "ברייטברן" הוא סרט סביר, שלא בטוח ששווה את המחיר בכניסה לקולנוע. עדיף להמתין כמה חודשים ולצפות בו בערב פנוי בבית.