כמה טוב שבאת הביתה – ביקורת הסרט ספיידרמן: השיבה הביתה | Spiderman: Homecoming

היישר אל השכונה החביבה שלנו חוזר איש העכביש השכונתי והידידותי בקמבאק שלישי (או השביעי תלוי איך אתם סופרים) במלוא הכוח והקורים עם המון תקוות שסוף סוף יהיה סרט ספיידרמן טוב וחיזוק של רוברט דאוני ג'וניור ומייקל (באטמן\בירדמן\וולצ'ר) קיטון. אז תעלו על חליפת הגוף האדומה-כחולה שלכם, הצטרפו אלי ואל תשכחו יש בית ספר מחר.

אתחיל בוידוי קטן, בעולם הקומיקס העצום ישנן 2 דמויות שהן הפייבוריט שלי – גמביט וספיידרמן, וכשיצא הסרט הראשון (בכיכובו של טובי מגוויר) לא היה מאושר ממני, סוף סוף הדמות האהובה אלי מגיעה לקולנוע עם תקציב עצום, טכנולוגיה מתקדמת, סיפור שאי אפשר ליפול איתו גם מבחינת אקשן, גם מבחינת תוכן וגם מבחינת הומור, וכמובן – אחלה נבלים שבעולם. כמו שההיסטוריה מלמדת אותנו, לא רק שזה נפל אלא 5 פעמים, ובכל פעם התקווה למשהו טוב רק הצטמצמה ולא רק אצל הצופים אלא מסתבר שגם אצל סוני הגדולה. מארוול ניצלה את המצב ואמרה  לסוני "בואו נתחלק, תחזירו לנו את העכביש ואתם תישארו עם ההפצה", ז"א שאם זה יהיה שוב פעם גרוע אז סוני לא תסבול מזה…שוב. 

למזלנו סוני זרמה עם הרעיון (שכמעט ונפל מספר פעמים) ובסרט Captain America: civil war פגשנו לראשונה את טום הולנד כספיידרמן החדש, בלי Reboot, בלי "איך הכל התחיל", בלי דמעות מיותרות (טובי) ובלי נבלים כושלים ומביכים (ג'יימי פוקס), פשוט ספיידרמן שמוכן לאקשן עם כל מה שצריך.אבל בואו נעזוב את כל ההקדמות המיותרות ונעבור לסרט עצמו.

עלילת הסרט מגישה לנו את פיטר פארקר הנער בן ה-15, 16 (כמו שהוא אמור להיות) ולא בן 20+ כמו עם הקודמים, זמן קצר אחרי אירועי "Civil war". מי שמלווה אותו בצעדיו הראשונים כסופר גיבור הוא המנטור שלו, טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור), שלא ממש בוטח ביכולות שלו ונותן לו חופש פעולה יחסית מצומצם – להציל חתולים תקועים על עץ, לעצור גנבי אופניים ולעזור לזקנות לחצות את הכביש. לצד כל זה פיטר שלנו גם מנסה למצוא איזון בחייו בין לימודים כתלמיד תיכון טיפוסי בגיל ההתבגרות לבין ספיידרמן האהוב.

בצד השני של חוברת הקומיקס המוסרטת אנו פוגשים את אדריאן טומס (מייקל קיטון הענק), בעל חברת פינוי פסולת בניין שהצליח להשיג חוזה שמן במיוחד  בפינוי כל השאריות של הקרבות הקודמים מהסרטים הקודמים, אממה, בגלל שבין הדברים יש גם שאריות של חייזרים וטכנולוגיה חייזרית, הפינוי עובר לידיים אחרות ואדריאן לא ממש מת על זה. יחד עם הצוות שלו הוא עולה על שטנץ – לפתח נשקים  משולבים בטכנולוגיה חוצנית, למכור למרבה במחיר ועל הדרך גם ליצור לעצמו חליפה סילונית יחד עם השם "הנשר", מהלך שעובד טוב מאוד עד ש…הכל הולך לעזאזל.
זהו, כל השאר זה ספויילרים.

אז אחרי המתנה לא קצרה בכלל יחד עם שורה של סרטים שיוצרים יקום מגוון ורחב, אנחנו מקבלים ספיידרמן כמו שצריך בסרט ספיידרמן (כמעט) כמו שצריך עם נבל בדיוק כמו שצריך.
מבחינת הדמות, תודה לאל שזה לא עוד Reboot בו אנו צריכים לשרוף חצי עד שלושת-רבע סרט על איך הוא נהיה גיבור, אלא ישר לעניין, בחור צעיר עם כוחות על שרק רוצה להשכין שלום ואחווה ברחבי העיר ועל הדרך גם להכניס איזו בדיחה או שתיים בזמן שהוא מפרק מישהו במכות. טום הולנד שנחת אל תוך הגטקעס כחול אדום מציג לצד יכולות אתלטיות (דבר שבא לידי ביטוי בסרט) גם חוש הומור וקלילות כיאה לדמות אותה משחק ומההתחלה ועד הסוף אנו חווים יחד עם טום\פיטר\ספיידרמן את אותם שלבים בדיוק כמו בקומיקס שנעלמו מאיתנו לחלוטין בסרטים הקודמים, כמו ההתמודדות עם כוחות על יחד עם שמירה על זהות סודית מפני כל החברים ודודה מיי שמסרט לסרט רק נהיית צעירה יותר ויותר ומשוחקת ע"י מריסה טומיי, ומלבד החבר הכי טוב בעולם של פיטר – נד, המשוחק ע"י ג'ייקוב באטאלון. בנוסף, יש גם את ההתחבטויות היום-יומיות של נער מתבגר בתיכון אמריקאי כמו התאהבות, אכזבה ואפילו הכרת ההורים של ה"קראש" התורן רגע לפני הנשף, וכל זה יחד עם הרצון הבלתי פוסק לשלב בתוך השגרה "הקצת משעממת" הצלת חפים מפשע והורדת חתולים מהעץ בזמן שהוא מטייל ברחבי העיר מבניין לבניין העיר עם הקורים שלו.

הסרט עצמו אמנם לא מצליח להגיע לאותה רמה כמו דדפול מבחינת ההומור או עומק כמו לוגן אבל עדיין מספק חוויה כיפית ומהנה (יותר מרוב סרטי X-מן) שלא ראינו בסיבובים הקודמים של ספיידרמן עם סצנות אקשן נפלאות, מהירות, מהנות, עשויות היטב ומשעשעות שמופיעות יחסית הרבה  בניגוד ללא מעט סרטים אחרים (כמו שבסרט המבוסס על קומיקס צריך להיות( לצד סצנות יותר כבדות שעל חלקן בקלות ניתן היה לוותר. בנוסף, השילוב של טוני סטארק כמנטור של פיטר לאורך הסרט מוסיף רובד מעניין שמצד אחד מראה לנו עד כמה היקום של מארוול גדל ואיך ספיידרמן סופית נכנס אל היקום הזה, ומצד שני מחזק את נושא ערבוב הדמויות לקראת האירוע העצום שכולנו מכירים בתור ה-infinity war בו כל הדמויות שפגשנו בהיקום של מארוול – יילחמו בתנוס. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

אז סצנות אקשן טובות ומצחיקות יש? יש, סצנות יותר כבדות שעל חלקן אפשר היה לוותר או לקצר יש? בהחלט, עלילה שלפעמים סוטה מהדרך ומהסיפור וגורמת לנו לבלבולון קטנטן שמהר מאוד מתפוגג יש? בוודאי שיש, נבל שהורס את כל הסרט וגורם לנו לשאול למה שמו אותו שם יש? לא, אין.

הפעם בחירת הנבל הייתה מעולה ומדויקת ברמה שטיפ טיפה הייתי בעדו. באופן אישי מייקל קיטון הוא אחד השחקנים האהובים עלי ולא משנה במה הוא ישחק – ההנאה תהיה כמעט מובטחת, בין אם זה בהחזרתו של באטמן לחיים ב-89, או כביטלג'וס הפסיכופת או אפילו בסרט הדרמה הסופר כבר ועמוק – בירדמן (שלדעתי היה מגיע לו לזכות באוסקר על הביצוע והמשחק), כל תפקיד שקיטון יקבל ליד יהפוך למשהו מיוחד ועוצמתי וכך גם עם "הנשר", במקום להציג לנו נבל שלא סגור אם הוא רע או טוב או שיש לו מניעים נסתרים או שברון לב או קשקוש זה או אחר, אנו מקבלים נבל כמו שצריך עם זהות אלטרנטיבית הדוקה ומושלמת, נבל שהוא נבל קומיקס כמו שצריך, רודף אחרי הכסף, רוצה להרוג את הגיבור, נטול חרטות או רחמים אפילו מול הצוות הפרטי שלו, ממש כמו ג'ק ניקולסון ששיחק את הג'וקר בבאטמן. האיש הרע שכמעט גונב את ההצגה וכולם אוהבים לשנוא ובסתר גם אוהבים אותו וקצת מעודדים אותו.

בשורה התחתונה – הסרט ספיידרמן השיבה הביתה אולי לא אחת מיצירות המופת של יקום מארוול אבל הוא בהחלט שנות אור משאר הסרטים שנעשו מאותו המותג, הוא מהנה, משעשע, מצחיק, מעביר שעתיים של הנאה עם כמות גדושה של אקשן קליל וטוב עם נבל מ-ע-ו-ל-ה ועלילה מעט שטוחה  שבהחלט אפשר לסלוח ולהמשיך הלאה. טום הולנד פוגע בול בכל מה שצריך בשביל להיות אחלה ספיידרמן בלי להיתקע במקומות אפלים וקודרים כקודמיו והשילוב יחד טוני סטארק ושאר דמויות מארוול עם הצלבות קלות עם הסרט הקודם בסדרה (Civil War) מעבירים תחושה של סרט שגם עובד מעולה כחלק מהיקום הגדול של מארוול ומכין את הדמות של ספיידרמן לאירוע הענק שיגיע וגם כסרט Stand Alone שמכין את הדמות של ספיידרמן לסדרת סרטים משל עצמו.

נ.ב. יש 2 סצנות סיום כשהאחרונה אחרונה המגיעה אחרי כ-ל הכתוביות פשוט קורעת!

נ.ב.2 הנעימה שבתחילת הסרט כשמופיע הלוגו של מארוול סטודיו זה ביצוע מחודש לנעימה המקורית של ספיידרמן מהסדרה המצוירת משנות ה-60.