עופי גוזלית – סיקור הסרט "ליידי בירד" | Lady Bird

במשך רוב הצפייה בו ,Lady Bird סרטה השני של הבמאית/שחקנית Greta Gerwig הוא סרט טוב, אך למרבה הצער הוא סרט מוערך יתר על המידה שאינו מצדיק את כל ההילה שיש סביבו. כל הדברים הטובים בסרט כבר נעשו טוב יותר בסרטי התבגרות קודמים (כמו Boyhood). כל הדברים הרעים בסרט מאוד אופיינים לדרמות קומיות שהופקו בתקציב נמוך. בשורה התחתונה מדובר בסרט חביב, אבל לא יותר מכך.

מההתחלה הדבר הבולט ביותר בסרט הוא יכולת המשחק יוצאת הדופן של השחקנית Saoirse Ronan (לאלה שמתקשים, השם הפרטי נהגה "סירשה"). הדמות שהיא מגלמת, קריסטין "ליידי בירד" מקפירסון, היא נערה בת 17 טיפוסית שסובלת מהבעיות הרגילות של גיל ההתבגרות. הדמות לא כתובה בצורה מעניינת במיוחד, אבל המשחק המצוין של Ronan מהווה שיפור משמעותי.

על כל פנים, היכולת של Ronan בהעברת הדיאלוגים של Gerwig, מן השנון ביותר ועד לשטחי ביותר (נקודה טובה להודות בכך שאני לא תמיד מתחבר לחוש ההומור של Gerwig) היא באמת יוצאת דופן. היא שולטת באופן מוחלט ברגשותיה של ליידי בירד, גם כאשר הדיאלוגים של הדמות הם חסרי הגיון ולא קשורים למצב בו הדמות נמצאת. לכל אורך הסרט היא מצליחה לכסות על החסרונות השונים של התסריט. אולי מיותר לומר, אבל זה גם גורם לחלקים הטובים של התסריט לבלוט.

Ronan היא רק אחת מצוות השחקנים המצוין, שמגלמים את האנשים בחייה של ליידי בירד בשנת הלימודים האחרונה והלא נעימה בתיכון קתולי בסקרמנטו, קליפורניה. אף אחד מהאנשים האלה לא מקבל הרבה זמן מסך, אם כי אלה שמקבלים את המירב הם הוריה – אביה, מבוטל נחמד בשם לארי (Tracy Letts), אמה הקשוחה מריון (Laurie Metcalf שגם משחקת את אמא של שלדון במפץ הגדול) וחברתה הטובה ג'ולי (Beanie Feldstein). דמויות בולטות אחרות הן אחיה המאומץ מיגל (Jordan Rodrigues) וחברתו הזועפת שלי (Marielle Scott), ידידה דני (Lucas Hedges), קייל המוזיקאי (Timothée Chalamet), והנערה הפופולרית ג'נה (Odeya Rush).

התסריט של Gerwig, אינו מציג סיפור מהודק כפי שהוא אוסף את כל האירועים משנה אחת למסגרת כרונולוגית אחת. בעיה נוספת היא כמות הדמויות הגדולה שיש בו, יותר מ-20 דמויות, זה המון יחסית לאורכו הקצר (93 דקות). הסרט מכיל הרבה קטעים קטנים בהם דמות כלשהי אומרת משהו שאמור להיות חד ושנון כדי להדגים לנו במהירות מי הם ולמה אנחנו צריכים לדאוג להם. באופן לא מפתיע לא לכל הדמויות זמן להתפתח. מה שמוביל לבעיה המוזרה ביותר של הסרט: ליידי בירד, האדם שאנחנו מבלים איתו את רוב הזמן, ואשר הדאגות, התקוות והאכזבות שלה הן לב ליבו של הסרט, היא בדרך כלל האדם הכי פחות מעניין על המסך. אולי זה נובע מכך שהדברים שהיא חווה הם טיפוסיים לגיל ההתבגרות וכולנו כבר ראינו אותן אלף פעם בסרטי התגברות אחרים. לחלק מהדמויות יש גם מצבים מעניינים יותר בחייהם (הייתי צופה בשמחה בסרט מנקודת מבט של מריון האמא). סיפורה של מריון, המתמודדת עם בעל מובטל, בן שלא ממצא את הפוטנציאל שלו ובת שמתמודדת עם גיל ההתבגרות פשוט נראה לי מעניין יותר מכל דבר שנערה בת 17 יכולה לחוות. הדיאלוגים בין האם לבת הם החלק הטוב ביותר בכל הסרט. Metcalf היא האדם היחידי בצוות השחקנים שעושה עבודה ברמה שקרובה לזו של Ronan. כל דקה בסרט שאינה בוחנת את היחסים בין שתי הנשים, מרגישה קצת מבוזבזת.

כפי שכבר ציינתי הסיפור ב-Lady Bird הוא לא אחיד , ובכל נרטיב שכזה, חלקים מסוימים תמיד יהיו חזקים יותר מאחרים; כל סצינה בין האם לבת טובה יותר מכל סצנה אחרת בסרט. ככל שהסרט מתקדם נראה שהרגעים האישיים הופכים למעניינים יותר, וגישתה של ליידי בירד לגיל ההתבגרות הופכת ממטרד כללי שהיא אינה עשירה כמו שהיא חושבת שמגיעה לה להיות, לאכזבה מעודנת יותר מבחירותיה הרעות שלה, המתבטאת בהתנהגות הקטנונית שלה כלפי אמה. זו לא סיפור ההתבגרות המושלם, אבל הסרט נעשה יותר מלוכד ככל שהוא מתקדם, וזו כמובן תמיד אפשרות טובה יותר מאשר ליפול לאורך הדרך.

Lady Bird הוא לא סרט מעניין או מקורי במיוחד. הוא כן סרט נחמד וידידותי מאוד, כזה שאוהב את כל הדמויות שלו, ואת כל שאר העולם. זה סרט נעים לגמרי, שלא לוקח סיכונים. עבורי, מעולם לא יכולתי לאהוב סרט כזה בנאלי מבחינה חזותית, אבל כמו היחסים של ליידי בירד ושל אמה בהחלט שינו את דעתי. גם אם האהבה העזה של המבקרים ושל המעריצים לסרט נראית לי מאוד מוזרה, קשה להכחיש כי מדובר בסרט חביב.