צעד אחד יותר מידי – ביקורת המשחק Paradise Lost

Paradise Lost מנסה לספק לנו סיפור מרתק אך בסופו של דבר עושה צעד אחד יותר מידי

מלחמת העולם השנייה תהיה ותישאר אחת מהמלחמות הקשות אך המרתקות ביותר בהיסטוריה האנושית, הכוללת לא מעט קרבות ואירועים היסטוריים בעלי משמעות כבדה ומשמעותית לכלל אוכלוסיית כדור הארץ. ההתעסקות במלחמת העולם השנייה הגיע לעולם משחקי המחשב די מהר, וכיום ניתן למצוא לא מעט משחקים בהם ניקח חלק במאבק העולמי בצבא הנאצים, בניהם משחקים איקוניים ואל-מותיים כגון משחקי Wolfenstein שאפשרו לנו לחדור היישר אל עומק טירות האויב או סדרת משחקי Sniper Elite שתאפשר לנו להילחם בצבא הנאצי בצורה חכמה ומחושבת. בעוד וברוב המשחקים המתבססים על מלחה”ע השנייה לרוב נמצא את עצמנו עם רובה ביד, מידי פעם מגיעים אלינו משחקים שמנסים להמחיש לנו את מאורעות התקופה בצורה קצת אחרת הכוללת הרבה פחות פיצוצים ובלאגן. Paradise Lost מנסה לעשות בדיוק את זה, ולספק לנו נרטיב מרתק בקו היסטוריה פיקטיבי שממשיך את מאורעות המלחמה אל מעבר לשנות השישים, אך בפועל המשחק לוקה בבעיה אחת גדולה שמספקת למשחק חוויה שונה לחלוטין ממה שיכולנו לקבל ממנו. הנה מה שחשבתי על Paradise Lost.

היות ומדובר במשחק שמנסה להישען כמה שיותר על העלילה שלו, נתחיל בלספר לכם מה תוכלו למצוא בתחום העלילה במהלך המשחק שלכם ב-Paradise Lost.

עלילת המשחק עוקבת אחרי ילד פולני בן 12 בשם שמעון, המגיע לחקור בונקר נטוש שהיה שייך לנאצים במהלך המלחמה. המשחק מתרחש בשנת 1980, בציר זמן בו המלחמה לא הפסיקה בשנת 1945, אלא המשיכה עד לשנת 1960. היות והמלחמה המשיכה הרבה יותר זמן, הנאצים הספיקו בזמן הזה לפתח כמויות אדירות של נשק גרעיני אותו לבסוף השליך הצבא הנאצי על רחבי אירופה, מה שגרם לשואה גרעינית שמחקה כמעט כליל את כל תושבי אירופה. שמעון מגיע לבונקר הנטוש במטרה למצוא איש מסתורי שקשור בצורה כלשהי לאמא שלו, שנפטרה מספר שנים לפני הגעתו של שמעון לבונקר.

בתחילה, אני חייב לציין שמאוד נמשכתי לאווירה הקודרת שקיבלתי החל מהרגע שהתחלתי לשחק. הצעדים הראשונים בבונקר הנטוש היו מפחידים אך מספקים במיוחד, ובתור אדם די פחדן, אני חייב לציין שהסקרנות שהמשחק יצר אצלי ברגעיו הראשונים גרמו לי להתגבר על הפחד ולהמשיך לצעוד בחלקי הבונקר שלרוב היו חשוכים באופן מלא.

אחרי מספר דקות של הסתובבות בחדרים אפלים וחשוכים, בסופו של דבר נתקלתי במכשיר קשר שחיבר אותי למישהי המזדהה בתור אווה, שהזכירה לי מיד את יחסי התקשורת בין ג’ק לאטלס במשחק Bioshock, כאשר העיקר התקשורת שלכם מול אווה תהיה על מנת לספק לכם הפסקה קצרה מההסתובבות ברחבי הבונקר לטובת שיחה שבסופה נקבל הסבר קטן לאן אנחנו אמורים להמשיך.

אפילו שאווה אמורה להעשיר את חווית המשחק שלנו, בסופו של דבר הקשר בינה לבין שמעון הוא לא יותר מקשר פלסטיקי וחסר מעוף. הדיאלוגים בין השניים מאוד פשוטים והתחושה שהם משרים היא שהיחסים בניהם קיימים רק כדי להניע את העלילה שמתחילה לאבד מעצמה לאחר שעת משחק אחת, וחבל שכך היות וקשרים מהסוג הזה במשחקים כבר הוכיחו את עצמם לטובה במשחקים כגון Firewatch, שהצליח בעיקר הודות לדיאלוגים העמוקים בין הנרי לדליילה.

מלבד אווה, הבונקר העצום מלא בחדרים ובחפצים שניתן להתסכל עליהם, אבל גם הם לא מועברים בצורה טובה מספיק כדי להצדיק את הקיום שלהם לאורך המשחק. אני מבין את הרצון של יוצרי המשחק לספק לנו חווית משחק מלאת תוכן, אך כשרוב התוכן מועבר בטקסט ש”מוצאים במקרה” במהלך החקר שלנו ברחבי הבונקר, אני חייב לציין שבסופו של דבר לאחר מספר פעמים שהשקעתי זמן בקריאת הטקסטים שיש למשחק להציע, הגעתי למצב שאיבדתי עניין בהם מאוד מהר. מעבר לטקסטים השונים ניתן למצוא כל מיני חפצים שהושארו ברחבי הבונקר, אבל גם כאן ההתעסקות בהם קטנה מאוד כאשר לא נוכל לעשות איתם שום דבר מלבד להרים אותם ולסובב אות במקצת כדי לצפות בהם בכמה זוויות שונות. לבסוף התאכזבתי מאוד לראות שאפילו שיש אזורים גדולים מאוד להסתובב בהם, לרוב חלקים נכבדים מאותם אזורים חסומים להסתובבות על ידי גדר או דלת נעולה, כך שאפילו שבתחילה המשחק נראה עמוס בחדרים בחפצים שונים שניתן לחקור, בפועל מדובר בחוויה די לינארית ושטוחה.

מעבר לכך, גם האזורים שכן פתוחים להסתובבות שלכם מוגבלים ברמת החקר שתוכלו להקדיש להם. דוגמה לכך היא העובדה שמידי פעם המשחק מציע לכם מספר דרכים להתקדמות ברחבי הבונקר, אך כאשר תבחרו בדרך אחת, לרוב לא תוכלו לחזור אחורנית על מנת לגשת לדרך השנייה שיכלתם לבחור בה בהתחלה, מה שכמובן מונע מאיתנו לחקור כמה שיותר את העולם, שזה די מצער בהתחשב בעובדה שכל האווירה של המשחק נשענת על חקר האזורים שלו.

אבל שני הבעיות האלה לא מתקרבות כלל לבעיה הכי גדולה של המשחק והיא השליטה שלנו בשמעון. לפני שהתחלתי לשחק ראיתי הרבה אנשים ברחבי האינטרנט שמגדירים את המשחק כ”סימולטור הליכה”, ואחרי שסיימתי את המשחק פעמיים לטובת הביקורת הזו, אני מבין לחלוטין מדוע אנשים מגדירים את המשחק כך. שמעון זז לאט, מאוד לאט, ברמה שגם הפעולות הפשוטות ביותר כגון חצייה של קרון רכבת מקצה אחד לאחר הפכה לפעולה מתישה במיוחד. לא ברור לי למה שמעון הולך כל כך לאט, אך מעבר לכך תוסיפו את העובדה שכל פעולה של שמעון הכוללת קפיצה או טיפוס למקום גבוה לוקחות גם כן מספר לא קטן של שניות היות והאנימציות השונות של שמעון איטיות עוד יותר מההליכה שלו, וקיבלתם משחק שזז כל כך לאט עד לרמה שזה מזיז אותנו לחלוטין מהעלילה ומהאווירה שהמשחק מנסה לייצר.

כמו כן ציינתי בפסקה הקודמת שסיימתי את המשחק פעמיים לטובת הביקורת וזה בגלל שהמשחק מציע לנו בחירות שונות במהלך המשחק שאמורות להשפיע באופן ישיר על מהלך העלילה ועל סופה. לאורך המשחק נאלץ לבחור בין כמה אפשרויות שונות ברגעים נבחרים במהלך המשחק, אך אחרי שסיימתי את המשחק פעמיים אני חייב לציין שהשינוי העלילתי כל כך קטן עד שאני לא מבין למה הוא שם. התוצאה היא שגם העלילה בסופו של דבר לא מספקת את הסחורה שהיא הייתה יכולה לספק, ומצאתי את עצמי מתאכזב ממנה גם לאחר שתי ריצות שהיו אמורות לספק סופים שונים לכאורה לעלילת המשחק.

לסיכום, Paradise Lost הוא דוגמה מצערת למשחק שנראה מבטיח מאוד בתחילה אך בפועל לא מספק כלל את הסחורה ואת חווית המשחק שהבטיח לנו בתחילת הדרך. העלילה רדודה וחסרת מעוף, הסביבות השונות רק נראות גדולות אך בפועל לא מנוצלות, הקשר בין שמעון לאווה בסיסי וחסר עומק והמשחקיות האיטית לא מוסיפה לכל החגיגה המתוסבכת גם ככה, הופכות את המשחק לרדוד מאוד, עד לרמה שלא הייתי ממהר לצלול לתוכו.

*Paradise Lost זמין כבר היום לרכישה על גבי המחשב האישי, ה-PlayStation 4/5, ה-Xbox One/Series S/X ול-Nintendo Switch.

*עותק הביקורת נבדק על גבי ה-PlayStation 5.

Paradise Lost

ציון סופי - 5

5

מתיש

אפילו שהיה נראה מלא פוטנציאל, Paradise Lost הינו משחק מאכזב ומתיש שיכל לספק לנו הרבה יותר.

User Rating: Be the first one !

אודות רועי האן

רועי האן, בן 21 מהשומרון, טכנאי מחשבים ועורך ראשי בקטגוריית חומרה. גיימר, חובב מחשבים, חומרה, קולנוע וקומיקס.

השאר\י תגובה